הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 2 - שתיקתה של המצנפת

תחילה ניסתה הפרופסור עם המשקפיים המרובעים, זו שהקריאה את שמות התלמידים, להוריד מהארי את המצנפת ולהחזיר אותה. אך המצנפת סירבה לדבר. היא צעדה נחרצות אל פרופסור דמבלדור ודיברה אתו בלחש. שניהם נראו אובדי עצות לנוכח המצב. לחשושים נשמעו בכל רחבי האולם.
"שקט! שקט, כולם!" קרא פרופסור דמבלדור. הוא חיכה שתשרור דממה מוחלטת באולם.
"איננו יודעים מה פשר שתיקתה של המצנפת. על כן, רשימת התלמידים תימשך, ומקרה... מיוחד זה, ייאלץ לקבל טיפול בפעם אחרת." מילים אלו רק הגבירו את סקרנותם של התלמידים. הארי הבין שמקרה כזה לא קרה מעולם בבית הספר הוגוורטס לכישוף ולקוסמות.
הארי חזר אל שורת תלמידי השנה הראשונה שעוד לא מוינו. בזה אחר זה הלכה אסיפת התלמידים העומדים במרכז האולם והצטמצמה, עד שמצא את עצמו הארי עומד לבד במרכז האולם, לא שייך לאף שולחן. לא שייך לאף בית.
כשכל תלמידי הוגוורטס הלכו אל חדרי המועדון שלהם, הבין הארי שבעצם אין לו איפה להתגורר. אם אף אחד לא היה מתייחס אליו סביר להניח שהיה מוצא לעצמו איזה חדר נטוש בטירה ומשתכן שם. אך ילד שמנמן, תלמיד שנה ראשונה, פנה אליו.
"אתה נראה לי הבן אדם הראשון אי פעם שעשה בעיות עוד ביום הראשון שלו". אמר הילד. הארי זכר שהוא מוין להפלפאף, אך שכח את שמו.
"אני הארי פוטר." אמר הארי. "אבל... את זה אתה בטח יודע."
"תחשוב על הצד החיובי." חייך הילד. "עכשיו כל הוגוורטס מכיר אותך. אתה מפורסם כמעט כמו נוויל! אני ארני מקמילן. אם אתה רוצה אתה יכול להתגורר בחדר שלנו. אני בטוח שנוכל לסדר לך שם מקום."
"אני- וואו. תודה, ארני."
"העונג כולו שלי. עכשיו בוא למרתפים. הבנתי ששם נמצא החדר שלנו." הארי וארני הלכו יחדיו עד שהגיעו לפתח החדר. ערימה של חביות גדולות נערמו בערימה בפינה מוצללת בצד הימני ליד החדר בסמוך למטבחים.
"מה עושים עכשיו?" תהה הארי.
"אין לי מושג." אמר ארני. "ציפיתי שיהיה פה מישהו. נראה שכולם כבר נכנסו. אנחנו יכולים רק לחכות שמישהו יגיע." הארי וארני התיישבו על הרצפה וחיכו. בינתיים סיפר הארי לארני על כל מה שקרה ברכבת.
"אז אתה רוצה להיות בסלית'רין או בגריפינדור?" שאל ארני, ספק סקרן ספק מאוכזב.
"זה לא שאני לא רוצה להיות בהפלפאף- זאת אומרת- אני פשוט לא יודע! למה כל אחד מצפה שאני אדע בדיוק מה אני רוצה לעשות? זה כל כך מלחיץ! אני כל הזמן חושב מה יקרה אם אבחר באפשרות הלא נכונה. אני אתחרט על זה במשך כל החיים שלי!"
"אבל המצנפת הייתה אמורה לדעת איפה אתה באמת צריך להיות, למה היא לא אמרה כלום?"
"אין לי מושג. לאף אחד אין מושג. אפילו לא לפרופסור דמבלדור."
"ואם אתה כבר מזכיר את פרופסור דמבלדור, הארי פוטר, הוא ביקש ממני לקרוא לך למשרד שלו." ילד גבוה בעל עיניים אפורות ושיער כהה הופיע מאחורי הארי.
"אני סדריק דיגורי. אני מבין שארני אימץ אותך אל ביתנו הקט. אני לא בטוח שחלק מהתלמידים שלנו יאהבו את זה, ארני."
"למי אכפת? איפה אתה רוצה שהוא ישן, במשרד של פילץ'?" אמר ארני.
סדריק חייך. "בכל מקרה, פרופסור דמבלדור ביקש ממני לקרוא לך למשרד שלו. אני רק בשנה השלישית כאן, אבל ככל הידוע לי אף תלמיד מעולם לא הגיע למשרד של דמבלדור ביום הראשון שלו."
הארי קם וגרר את מזוודתו, אך נעצר לפני שהספיק להתרחק יותר מדי. "רק רגע- סדריק-" פנה הארי לאחור. "איך נכנסים לחדר המועדון? רק למקרה שאצטרך לשוב לפה."
"אה, זה קל- אתה צריך לנקוש על הפחית השנייה מהסוף, באמצע השורה השנייה, במקצב השיר 'הלגה פלפאף'." סדריק הדגים בפני הארי ותופף על הפחית. דלת החדר נפתחה.
"מה יקרה אם אנקוש על הפחית הלא נכונה?" תהה הארי.
"המכסים יתפוצצו וישפריצו עלייך חומץ. כנ"ל אם תנקוש בקצב לא נכון. כמות הפעמים שפילץ' צעק על ילדים שהשפריצו חומץ לכל מקום במרתפים..." הארי החליט שהמידע הזה יספיק לו לעכשיו. הוא התקדם במעלה הטירה עד שהגיע (על ידי העזרות בתלמידים תועים אחרים), למשרדו של דמבלדור. בפתח החדר עמד גרגויל זהוב. הארי חיכה שמשהו יקרה. הוא בהה בגרגויל והמתין.
"הארי פוטר, אני שמחה שהגעת." מאחוריו הופיעה דמות. זאת הייתה הפרופסור בעלת המשקפיים המרובעים. "אני פרופסור מקגונגל, ואני הפרופסור לשינוי צורה. הבה ניכנס פנימה." היא נעצה מבט בגרגויל הזהוב. "קרמבו!" קראה. בין רגע הגרגויל התרומם, ומאחוריו נחשף גרם מדרגות לולייניות, ששיער הארי שמובילות למשרדו של פרופסור דמבלדור. הארי עלה במעלה המדרגות, פרופסור מקגונגל אחריו, עד שהגיע לדלת הכניסה הראשית לחדר המנהל. פרופסור מקגונגל דפקה בנימוס על הדלת.
"היכנסו." קרא פרופסור דמבלדור מתוך החדר. מקגונגל פתחה את דלת החדר באיטיות, ונתנה להארי להיכנס ראשון. צעדיו של הארי היו איטיים בעוד הביט בקירות החדר, אשר מכוסים בתמונות של מנהלי הוגוורטס הקודמים לדמבלדור. כל מנהלי הוגוורטס הביטו בו בסלידה מלאת עוינות שהלחיצה את הארי. לצדו של דמבלדור עמדו מספר מורים נוספים ודנו איתו, אך כאשר הבחינו בהארי פסקו כל המורים בחדר את מעלליהם.
"הארי פוטר, אני שמח שהצלחת לבוא. מה הרושם שלך על בית ספרנו עד כה?"
"הוא- הוא בסדר, אני מניח."
לפתע התפרץ אחד המורים. הוא היה בעל שיער שחור ואף מעוקל.
"אני מניח שאתה יודע למה אתה כאן, פוטר." אמר בסלידה.
"אין לי מושג למה המצנפת לא אמרה דבר" הארי הביט סביבו וסרק המורים הנמצאים בחדר. אחד מהם היה קטנטן, אחת הייתה קטנה וגוצית שחבשה כובע מטולא על שערה הפרוע, והמורה השלישי בחדר היה בעל טורבן גדול על ראשו.
"אנחנו צריכים שתספר לנו מספר דברים, הארי." אמר דמבלדור ברוך. "האם ישנו בית ספציפי שהיית רוצה להתמיין אליו?"
"לא, פרופסור. אני לא החלטתי. אני רציתי לתת למצנפת להחליט בשבילי, היא הרי זו שיודעת מה אני צריך."
דמבלדור הביט בנער בעניין רב.
"מדובר בשקרים." אמר הפרופסור בעל השיער השחור.
"תירגע, סנייפ." אמר דמבלדור. "אנחנו צריכים להבין את המקרה יותר לעומק. מינרווה, תוכלי להביא את המצנפת? היא נמצאת שם." הוא הצביע על ארונו השמאלי, בפינתו היותר ימנית. מינרווה שלפה מבפנים את מצנפת המיון.
"תואיל לחבוש שוב את המצנפת, הארי?" אמר דמבלדור.
הארי קיבל את המצנפת לידיו וחבש אותה. דבר לא נשמע.
"האם אתה שומע את קול המצנפת בתוך ראשך, הארי?" שאל דמבלדור. הארי הניד ראשו לשלילה.
"עכשיו אתה מבין, אלבוס?" אמר סנייפ בטון זועף. "ההסבר שלי הוא ההגיוני ביותר, עד שיוכח אחרת."
דמבלדור נאנח ארוכות. "אני מניח שאתה צודק, סוורוס. אך אין דבר שנוכל לעשות עד שנוכל לוודא שזה מה שאכן קרה."
סנייפ חייך. זה כל מה שהיה צריך. הוא שלף שרביט מכיסו וכיוון אותו לכיוונו של הארי.
"הארי פוטר, עד שיוכח אחרת, אתה מואשם בהתחזות."