הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 26 - נקודות מבט

"אני מאוד אשמח שתסביר לי הכל." אמר דמבלדור והסיר את משקפיו במעט חוסר סבלנות. "אבל קודם תנוח. עברו עליך כמה שעות לא פשוטות."
הם היו במרפאה של מדאם פומפרי. כשהובהלו אליה ארבעה תלמידים ופרופסור, פומפרי לא נותרה אדישה. היא עבדה במסירות ובחריצות כדי לרכך ולשכך את כאבם של הארי, הרמיוני, פדמה, נוויל וסנייפ.
מכותיה של הרמיוני היו שטחיות בלבד, והיא שכבה במיטת המטופלת שלה בשתיקה מופתית.
פדמה, לעומת זאת, נפגעה קצת יותר. עוד מהפגיעה שחטפה מהטרול פדמה הסתירה את העובדה שנפצעה די קשה בראשה. ולאחר המכה שחטפה מרודלפוס, המכה הפכה חמורה בהרבה ופומפרי הכריזה בעצב כי היא חושבת שפדמה עברה זעזוע מוח. היא עדיין לא חזרה להכרה, וישנה במיטת המטופלת שלה, מדי פעם ממלמלת באי נוחות את שמו של ארני.
בנוגע לנוויל, הארי הבין שלפומפרי אין מושג מה קרה לו, רק שהוא איבד הכרה והוא עדיין נושם.
סנייפ לא נפצע בצורה קשה, ובכל זאת מדאם פומפרי הכריחה אותו לנוח לפחות במשך היום.
ובנוגע להארי?
טוב, מלבד תחבושות בכל מקום, הארי לא באמת הבין מה קרה לו. הוא רק הבין שמצבו היה קשה מאוד לולא פומפרי היתה מוצאת אותו בזמן.
את טקס הלוויה של הפרופסור קווירל הם פספסו, כי לא יכלו לקום ממיטותיהם.
רון ופרוואטי הרבו לבקר את הפצועים, אבל לא באמת מילאו את יומו של הארי, והיה לו הרבה זמן לחשוב. על ארני, שלא היה ארני מעולם, על קווירל - איך יכול היה פעם לחשוד באדם הטהור הזה, שעכשיו מת? ועל כך שאם לא היה נגרר אל המסדרון האסור בקומה השלישית, כמו שסדריק אמר לו, מותו של קווירל היה נחסך.
ערב אחד, פדמה ונוויל עדיין היו חסרי הכרה, דמבלדור הגיע לדבר עם הארי. על הכל.
"עשיתי מחקר מעמיק בכל מה שעשה רודלפוס בשנים האחרונות." פתח דמבלדור. "הסיפור הזה מתחיל לפני 11 שנים בערך. באותו הערב זכור לטוב, בו וולדמורט הובס על ידי הילד שנותר בחיים," דמבלדור העיף מבט בנוויל הישן שינת ישרים. "וולדמורט שלח את רודלפוס לסטריינג' ואת אשתו, בלטריקס, להרוג משפחה אחרת. תינוק אחד, והוריו."
"למה?" קטע אותו הארי.
דמבלדור נאנח. "האם באותה המשפחה," המשיך, מתעלם משאלתו של הארי, "הייתה... איך אגיד זאת - אהבת הנעורים הנכזבת של סוורוס. ובאותו הערב, כששמע סוורוס שנשלחו רודלפוס ובלטריקס להרוג אותם, יצא לעזרתם ונלחם בשני אוכלי המוות לפני שהגיעו למשפחה החפה מפשע."
הארי רצה לשאול את דמבלדור אם סנייפ היה אוכל מוות בעצמו. משיחתו עם וולדמורט, הארי ידע שהתשובה חיובית, אך רצה לשמוע זאת מדמבלדור עצמו. אבל הוא ידע שדמבלדור לא יענה לו על השאלה הזאת, ולכן שתק.
"מכאן המעקב אחרי רודלפוס נהיה פחות ברור," המשיך דמבלדור. "אני יודע שהוא הצליח לברוח ממשרד הקסמים, אחרי שסנייפ הכניע אותו. ידוע לי שהוא לא הפסיק בחיפושים אחר אדונו, ושהאמין בכל ליבו שהוא עדיין חי. נראה שבסוף הוא צדק, והראיות שהשיג הובילו אותו ליער השחור באלבניה, שם ככל הנראה התאחד מחדש עם אדונו, תרתי משמע. מצחיק, קוויריניוס היה באותו המקום כמה שנים אחרי רודלפוס בשנת השתלמות, אם רודלפוס לא היה מוצא את וולדמורט מעניין לחשוב מה היה קורה עם קווירל היה מוצא אותו. בכל מקרה, רודלפוס הסתנן להוגוורטס על מנת למצוא את אבן החכמים ולהשיב את הלורד וולדמורט לחיים. משם אני מניח שאתה יודע את הסיפור..."
"מה עכשיו?" שאל הארי. "מה תעשו עם ג'אול? ת-תהרגו אותה?"
דמבלדור נענע בראשו. "לא, הארי. לא נהרוג את התנשמת." הוא נראה מעט עצבני.
"זה בדיוק מה שהוא רצה," אמר הארי בהבנה, "הוא ידע שלא תהרוג אותה. ככה הוא מנע אותך מלהשמיד את האבן. הוא... משתמש בטוב הלב שלך."
"אני מאמין שעוד יקומו על כך ויכוחים רבים." אמר דמבלדור. "אבל לא נהרוג את התנשמת. אעמוד על כך. היא תישאר בטוחה, הרחק מכלל סכנה והרחק מוולדמורט. אין סיבה לדאגה."
הם דיברו עוד קצת והארי סיפר לו בדיוק מה קרה בחדר, לפרטי פרטים, ועל כך שנוויל שיתף פעולה עם רודלפוס במהלך כל השנה. דמבלדור הרגיע את הארי כשסיפר לו שארני האמיתי נמצא וכרגע הוא עובר מספר טיפולים נפשיים כדי לעבור את הטראומה שחווה השנה. מסכן, חשב הארי. היציבות הנפשית שלו כנראה נהרסה אחרי השנה הזאת. להיות שבוי בן 11 במשך שנה זה בטוח לא דבר פשוט.
ואז הם דיברו על קווירל.
"זה בטח מאוד קשה לך." פתח דמבלדור. מהרגע שהבין הארי על מה הוא מדבר, גוש חסם את גרונו. הוא מסוגל לדבר עכשיו על קווירל?
"זה..." הארי לא הצליח אפילו להתחיל את המשפט. דמעות פרצו מעיניו והוא נתקף בבכי נורא. דמבלדור פשוט הסתכל עליו.
"אני יודע מה אתה חושב," אמר דמבלדור. "הארי, זו לא אשמתך. אין לך שום סיבה להאשים את עצמך במה שקרה לקוויריניוס."
"אני זה שהובלתי את כולם אל החדר ההוא," מלמל הארי ברעד. "אם רק הייתי חכם יותר, לא הייתי קופץ לשם כמו - כמו -"
"הארי, תסתכל עליי. תקשיב לי טוב - לא אתה, לא נוויל, אף אחד מכם לא אשם במותו. זהו וולדמורט. אך ורק וולדמורט אשם. תבטיח לי שתזכור את זה, הארי."
"אבל... אני הובלתי אותו, אני הובלתי את וולדמורט אל אבן החכמים! כל הזמן הזה חשבתי שאני עושה משהו טוב... אבל..."
דמבלדור הניח עליו יד. "הארי, אני מתחנן. תקשיב לי. כל אדם אחר היה נופל בדיוק באותו הפח. ההפך הוא הנכון, הארי. אתה ופדמה התמודדתם כמו גיבורים עם כל מה שהשנה הזו הציעה. תחדיר את זה לעצמך טוב טוב - אתה לא אשם. הבנת אותי, הארי?"
הארי הנהן בחוסר שכנוע ומשך באפו.
"הוא עבד על כולנו. אבל זה לא יקרה שוב. כולנו חכמים יותר."
מאותה השיחה, הארי לא הפסיק לחשוב. כמו שדמבלדור ייעץ לו, הארי ניסה ביתר שאת לשכנע את עצמו שהוא לא אשם - שזה היה קורה לכל אחד - אך לא יכול היה להשתחרר מהמחשבה שכל מה שעשה השנה עשה למען וולדמורט.
יומיים לאחר מכן, פדמה התעוררה. מדאם פומפרי הכינה את הארי לכך שיכול להיות שבעקבות הזעזוע מוח, פדמה לא תזכור דבר מאירועי הימים האחרונים, וליבו של הארי נשבר במחשבה שייאלץ לספר לה בעצמו מי היה ארני כל השנה הזאת.
אבל היא זכרה ועוד איך.
היא התעוררה בבת אחת והתיישבה במיטתה, באחר צהריים אחד. היא החלה לצעוק "איפה הוא?" ו-"אני אהרוג אותו, אהרוג אותו!" מבט מתעב היה בעיניים שלה. מבט שהארי קיווה שלא יופיע בסיוטים שלו. מדאם פומפרי הייתה צריכה להיאבק איתה כדי שתישאר במיטה שלה. פדמה לא הפסיקה לצרוח על הצורך שלה 'להרוג אותו', 'לגרום לו לשלם', וכל מיני אמירות דומות.
הארי הבין שלמשברים כאלו כל אדם מגיב בצורה שונה.
ופדמה? פדמה הגיבה לכך בכעס. כעס מתפרץ ששורף כל מה שנקרה בדרכו.
"הוא ישלם," הטון של פדמה נרגע כשבסוף נכנעה למדאם פומפרי והפך לשבור וכנוע. "הוא ישלם..." היא חיבקה את ברכיה ובכתה חרש, תוך מלמולי "הוא ישלם" נוספים.
"פדמה..." הארי קצת פחד לדבר איתה, אך הרגיש שהוא חייב לנסות להרגיע אותה.
"איך הוא עשה לנו את זה?" היא הישירה את מבטה אליו. "איך הוא יכל להיות כל כך רשע?" מבטה תבע תשובות שהארי לא ידע לתת.
הארי כבר הבין שהיה ביניהם משהו. הוא לא ידע אם זה משהו שנרקם כבר הרבה זמן או בגלל שפרוואטי דחפה אליו, אבל זה קרה. פדמה התאהבה בו.
היצור הזה...
כשנוויל התעורר, הוא ישר התחיל לשאול שאלות. לקח לו זמן עד שנזכר בהכל, אבל בסוף הוא חיבר את כל חלקי הפאזל והבין בדיוק מה קרה. "אתה אידיוט מושלם, אתה יודע?" קראה לעברו פדמה בגסות. היא ציפתה כנראה שישיב לה הערה בוטה חזרה, אבל הוא פשוט שתק. ולכן הוסיפה, "אני בחיים לא אסלח לך. מה חשבת לעצמך?"
נוויל הושיט יד לגעת בצלקת הברק שלו. למזלו, הוא לא ניסה להתווכח עם פדמה, ופשוט נבלע בתוך מיטתו.
יום לאחר מכן, הארי החל להרגיש הרבה יותר טוב, וטען שהוא כבר יכול להשתחרר. מדאם פומפרי מרחה אותו עוד יום, אך לאחר מכן כבר נאלצה להודות שהארי החלים ושיחררה אותו, את פדמה ואת נוויל.
הדבר הראשון שעשו פדמה והארי מחוץ למרפאה היה ללכת למשרדו של דמבלדור. הוא הורה להם במפורש להגיע למשרדו בשנייה בה ישוחררו.
הארי דפק קלות בדלת משרדו של מנהל בית הספר.
הדלת נפתחה בקול חריקה.
"הו, הארי, פדמה, בדיוק מי שרציתי לראות. כנסו, כנסו. אני באמצע משהו, וכבר אתפנה אליכם, אבל בואו שבו איתנו."
הם נכנסו אל תוך המשרד, ומצאו שמצידו השני של שולחנו של דמבלדור יושבת אישה, מכשפה גבוהה, רזה וגרומה. היא לבשה כובע שעליו נשר מפוחלץ ואחזה בידה תיק יד אדום.
"איפה היינו?" חזר דמבלדור והתיישב. הארי ופדמה התמקמו בפינת החדר, ונתנו לשיח להמשיך כאילו לא היו שם.
"אני בדיוק ניסיתי להבין איך קרה דבר כזה," אמרה האישה בסבר פנים חמורות.
"אוגוסטה, אני מבין את הצער הרב שאת חשה. אבל, ובכן, הילד שיושב מאחורייך היה שם, והעדות שלו אינה משתמעת לשני פנים. לצערי, נכדך הצעיר קצת התבלבל."
פיה של המכשפה מעט התעקם. "הוריו היו כל כך טובי לב, איך הוא יצא ככה? אני מאמינה בכל ליבי שנוויל בבסיסו הוא ילד טוב וחביב, אני פשוט לא מבינה מה גרם לו להתנהג כך."
הם מדברים על נוויל, הבין הארי. זו סבתו של נוויל, מי שגידלה אותו.
"אני חושב," אמר דמבלדור, "שהידיעה מגיל קטן שהוא הגיבור, היא זו שמנעה ממנו להיות כזה. חוששני שמא המחשבה שכולם תמיד יאהבו אותו היא זו שביססה את אישיותו. במהלך השנה התחבטתי כמה פעמים בניסיון להבין את נוויל. לצערי לא הצלחתי לרדת לסוף דעתו."
"הוא בסך הכל ילד מאוד מבולבל, אלבוס. אני חוששת שמא אינכם משקיעים מספיק מאמצים כדי להאיר לו את הדרך ולפתור את הסבך שנוצר בראשו. בשנה האחרונה גילינו, בדיעבד, שאוכל מוות ערבב לו את המוח. אתם צריכים להשקיע את כל המאמצים שלכם כדי לתקן את העוול ולהסביר לנוויל הכל. אל תיקחו אותו כמובן מאליו, אלבוס, הילד מבולבל נורא."
"אוגוסטה, את בכלל יודעת מה הנכד שלך עשה בשנה האחרונה?"
"אני מודה שלא הבנתי עד הסוף," אמרה אוגוסטה. "אני יודעת שאתה יודע מי עבד עליו, ולכן הוא עבד בשבילו במהלך כל השנה."
"את מבינה כמה חמורים מעשיו של נוויל, נכון?"
"לא, אלבוס. אינני מבינה, ואני זקוקה שתסביר לי."
"אני איני יכול, מפני שגם בעצמי איני יודע את הסיפור במלואו. רק אחד יודע. ולכן גם קראתי לו הנה." הוא הצביע על הארי. "הארי יספר לך על מעלליו של נוויל בשנה האחרונה."
לקחו להארי כמה שניות להבין שהוא מדבר עליו. אוגוסטה הסתובבה ונעצה בו מבט בוחן.
"פוטר, הא? ללא ספק הבן של ג'יימס. העתק מדויק שלו. חוץ מהעיניים. לא, העיניים הן של לילי." היא נעצה בו את מבטה כמה שניות נוספות, ואז אמרה, "קדימה פוטר, ספר לי קצת על הנכד שלי."
הארי התכוון להתחיל לדבר, אבל אז נעצר.
"אני לא יכול לספר את זה לבד. יש עוד מישהו שצריך להיות פה כשאנחנו מדברים על נוויל."
הוא נעצר לרגע, ואז אמר, "דראקו מאלפוי."
"מאלפוי? מאלפוי מאלפוי? של לוציוס? איך החלאה הזאת קשורה לנכד שלי? אל תגיד לי שהם התחברו, ושהם עושים דברים מרושעים ביחד, פוטר."
הארי נענע בראשו. "זה קצת... מסובך. את תביני כשנקרא לו."
"ובכן," אמר דמבלדור, "פדמה, תוכלי בבקשה לקרוא לדראקו? ואם כבר, קראי לכל העוסקים במלאכה - פרוואטי, רון, הרמיוני, סדריק - אני רוצה לשמוע את כל נקודות המבט האפשריות של הסיפור."
סדריק? הארי תהה לעצמו איך הוא קשור. חוץ מלהפריע להם קצת בפתח החדר שבמסדרון השלישי הוא לא עשה כלום.
פדמה הנהנה בראשה ויצאה מהחדר, לקרוא לכולם.
"לפני שכולם מגיעים," אמר דמבלדור, "יש עוד דבר אחד שעלי לעדכן אותך בו, אוגוסטה. בעקבות מאורעות השנה האחרונה, עלינו לדבר על המשך שהותו של נוויל בבית ספרנו."
אוגוסטה נאנחה בכבדות, כאילו פחדה שיגיעו לחלק הזה.
"אלבוס," אמרה, "אני מבינה שנוויל עשה דברים שלא יעלו על הדעת. ואני מבינה את ההסתייגות מהמחשבה שהוא ישאר בהוגוורטס. אבל אנא, אלבוס, אף בית ספר אחר לא יקבל אותו אחרי מה שקרה. שיתוף פעולה הדוק עם אדון האופל? אלבוס, אם אף אחד לא ייקח את הילד הזה בידיים - הוא יישבר. הוא לא ישרוד את הגירוש מהוגוורטס."
"כן, את צודקת," אמר דמבלדור במבט נוגה. "נוויל עשה דברים חמורים השנה. וזה בדיוק מה שיגרום לשנה הבאה במחיצתו להרגיש מעט... מטרידה. ואנחנו נלמד איך להתמודד עם זה, מפני שנוויל יגיע להוגוורטס בשנה הבאה בדיוק כמו כל התלמידים."
שני הנוכחים בחדר, אוגוסטה והארי, צעקו בבת אחת - אבל שני דברים שונים לגמרי.
בזמן שאוגוסטה צעקה בהכרת תודה, "תודה לך, אלבוס, ידעתי שאפשר לסמוך עליך!", הארי צעק במקביל, "לא יכול להיות, אין סיכוי שהוא נשאר!"
חיוך קטן מתחת לזקנו של דמבלדור נחשף, והוא אמר, "הארי, אני מבין שאתה מעט נסער מהחלטתי. אבל אתה משחק חלק חשוב מההחלטה הזאת - אני מעוניין שבשנה הבאה אתה תיקח את נוויל כפרויקט אישי - ותשנה אותו. אני מעוניין, הארי, שתהפוך אותו לגיבור שהילד שנשאר בחיים צריך להיות."
"מה זה אומר?" שאל הארי בייאוש. לא יכול להיות שזה קורה לו. איך דמבלדור יכול לעשות לו את זה? עוד שנה עם נוויל? זה שהפתיע את הארי ואת חבריו בחוסר הגבולות שלו שוב ושוב במהלך השנה? "הוא חסר תקנה, פרופסור דמבלדור," הוסיף הארי, כשנזכר בנוסח שפדמה השתמשה בו כדי לתאר את נוויל. "הוא לא ישתנה, אף פעם לא. אני לא יודע מה כל כך מעוות בילד הזה, אבל אחרי השנה הזאת אני בטוח שדבר בו לא ישתנה לעולם."
אם אוגוסטה הייתה כאובה מהמילים הקשות שנאמרו על נכדה באותו הרגע, היא לא הראתה זאת. היא רק נעצה בהארי מבט סקרן, כאילו כבר חייבת לשמוע על כל מה שנוויל עשה.
"האמנם?" שאל דמבלדור. "הארי, האם לא אמרת לי בעצמך שנוויל בסוף בחר בדבר הנכון? שלא הסכים ללכת עם רודלפוס, אלא הרג אותו?"
הארי צחקק בעצבנות. "זה בכלל לא נכון! לא היתה פה איזשהי החלטה אמיצה ונועזת, הוא סתם היה פחדן! הוא פחד לעשות צעד נוקב אז הוא פשוט נשאר במקום, וכשרודלפוס ניסה לקחת אותו הוא אוטומטית התנגד. פרופסור, הוא הביא לרודלפוס בידיים שלו בעצמו את אבן החכמים! איך אפשר לבטוח באדם כזה?"
"ההחלטה שלי היא סופית, הארי. אתה רק צריך להחליט אם אתה לוקח את זה על עצמך או שאתן את התפקיד למישהו אחר."
"אני... אני צריך לחשוב על זה." הארי התיישב בחזרה. באותו הרגע נשמעה דפיקה בדלת, וכשדמבלדור ניגש לפתוח, נכנסו דראקו, רון, הרמיוני, פרוואטי, פדמה וסדריק.
"וואו, אלו הרבה אנשים שהיו מעורבים בעניין הזה," התפלאה אוגוסטה.
"ובכן," אמר דמבלדור, "את הסיפור המלא תספרו לי אחר כך, עכשיו אשמח שתספרו לאוגוסטה היקרה כל מה שקשור בנוויל לונגבוטום. אני יודע שהעניין הזה קשור בעיקר בהארי, פדמה ודראקו - אבל קראתי לכם מפני שלאחר מכן אני אשמח לשמוע בדיוק מה קרה באותו הערב. מנקודת המבט של כולכם." הוא חיכה לאישורים במבטיהם של כל הנוכחים בחדר, ואז דראקו פתח בסיפור.
הוא לא ריחם על אוגוסטה, והטיל עליה את כל מה שעבר עליו בפרצופה. את החרם, ההרבצות, ההתעללות. דמבלדור נראה מתעניין לא פחות מאוגוסטה בנאמר. סוף סוף, חשב הארי. דמבלדור יטפל בזה כראוי. הוא יבין עד לאיזה שחקים הסיפור הזה יגיע, ובחיים לא יתן לנוויל להמשיך ללמוד בהוגוורטס.
וכשהוא ישמע שנוויל ניסה להטיל לחש שאין עליו מחילה על פדמה... הוא אבוד.
לאחר שדראקו סיים את סיפורו, הארי לא השאיר את הסיפור תלוי באוויר להרבה זמן והחל לספר את הצד שלו. המריבה בספרייה, מלחמות השרביטים - כל ההיתקלויות שהיו ביניהם במהלך השנה. כאשר סיפר על איך הטיל לחש שריתק את פדמה למרפאה, פניו של דמבלדור נותרו חתומות.
זה חייב לעבוד, חשב הארי. דמבלדור ישקול מחדש את ההחלטה שלו ויחזור בו.
הארי המשיך לספר, על איך ראה אותו דרך גלימת ההיעלמות מתעלל בדראקו בעזרת קראב וגויל, ועל איך שניסה לנתב בעצמו את הדרך אל אבן החכמים. כשהגיע לשלב בסיפור בו נוויל נכנס אל החדר שבמסדרון האסור בקומה השלישית, דמבלדור עצר אותו.
"עכשיו," אמר דמבלדור, "אני רוצה שתפסיקו לדבר על נוויל, ותדברו על על מה שקרה שם, מכל נקודות המבט שלכם. נתחיל בכם, רון, הרמיוני, פרוואטי."
פרוואטי הסבירה, מעט בבושה, איך פרצה למעונות של הפלפאף וחיטטה בתיקו של ארני. איך לגמה מהבקבוק בתיקו, ואז מצאה את עצמה נראית בדיוק כמוהו. הרמיוני הסבירה שהם הבינו שהסיבה היחידה שלארני יהיה שיקוי פולימיצי של עצמו בתיק שלו, היא שהוא המתחזה.
כשהגיעו לחלק בו פגשו את סדריק, דמבלדור עצר אותם שוב.
"עכשיו," אמר, "תורך, סדריק. ספר לנו מה עשית באותו הערב."
"טוב..." סדריק החליף עם הארי מבט מלא באשמה וחרטה. אולי בכל זאת הוא התחרט על זה שעצר אותם?
אבל... הוא צדק, עכשיו הארי הבין את זה. הוא לא היה צריך להיכנס לשם לבד. בטח לא עם ארני, שהיה המתחזה. אם הארי היה מקשיב לסדריק מלכתחילה, כנראה שרוב האירועים האחרונים היו נמנעים.
"ראיתי את הארי וארני מתגנבים החוצה," פתח סדריק, "וידעתי שהם מתכננים לעשות משהו מסוכן. עקבתי אחריהם, וגיליתי שצדקתי. ניסיתי לעצור אותם מלהיכנס לחדר ההוא, אבל," הוא לטש בהארי מבט מאשים. "הם שיתקו אותי ונכנסו. אחרי שהשתחררתי, ידעתי שיש רק דבר אחד שאוכל לעשות -" קולו נסדק מעט. את החלק הזה בסיפור הארי לא הכיר. מה הוא עשה?
"הלכתי..." לסדריק היה קשה להמשיך את המשפט. "הלכתי להזעיק את קווירל וסנייפ."
פתאום הכל נהיה ברור. אז ככה הם ידעו שהם שם, ונחלצו לעזרתם.
סדריק הציל את חייהם.
אבל תוך כדי כך, סדריק כנראה מאשים את עצמו במותו של קווירל בדיוק כמו שהארי מאשים את עצמו.
"סדריק..." התחיל הארי, אבל דמבלדור קטע אותו.
"סדריק דיגורי, אני גאה בך. אין ספק שעשית את הדבר הנכון ביותר שיכולת לעשות באותה הסיטואציה. ואני בטוח שזה גם מה שקוויריניוס היה אומר."
סדריק לא הגיב, והארי הבין אותו. הוא הבטיח לעצמו שיסלח לדיגורי. כמה שניסה לעצור אותם, סדריק צדק. לכל אורך הדרך.
הסיפור המשיך ונשטף מפיהם של הילדים בתורות.
בעקבות הזעזוע, פדמה לא זכרה כמעט דבר מהחדר בו הוחבאה אבן החכמים, גם מהאירועים שהתרחשו כשעוד היתה בהכרה. היא רק זכרה את הכאב שחשה כשהבינה שארני הוא המתחזה.
הרמיוני זכרה הכי טוב את מה שקרה. מהרגע בו פרצה אל החדר בקריאת 'אקספליארמוס!', עד הרגע בו עילף אותה רודלפוס, היא זכרה את כל הפרטים במדויק. דמבלדור שיבח אותה על התושייה שהפגינה.
"איפה ג'אול נמצאת עכשיו?" שאלה הרמיוני את דמבלדור בתקווה שיענה על השאלה שלא הצליחה לסחוט את תשובתה מאף אחד בימים האחרונים.
"במקום בטוח, הרמיוני, אני מבטיח. עלינו להחליט עוד מה נעשה עם התנשמת."
"אתם לא תהרגו אותה... נכון?" הרמיוני נראתה כאילו פוחדת מעצם השאלה.
"לא לא, מה פתאום," דמבלדור החווה בידו בביטול. "נגן עליה במקום בטוח. את יכולה להיות בטוחה שג'אול נמצאת בידיים טובות."
"עדיין לא הבנתי עד הסוף מה רודלפוס עשה עם התנשמת," אמר רון.
דמבלדור חייך, כאילו רק חיכה שמישהו ישאל.
"אחרי שהרג את קוויריניוס, וולדמורט ידע שלא יצליח לברוח ממשרד הקסמים, שכבר סגר עליו. יש רק יציאה אחת מהחדר, וסוהרסנים כבר אבטחו את הכניסה כדי להבטיח שלא יוכל לברוח משם. וולדמורט גם ידע שאחליט להיפטר מאבן החכמים אחרי אותו ערב, ורצה לוודא שלא אעשה את זה. לכן הוא פגע בדיוק במקום בו אין לי סיכוי להתעלות עליו - לקיחת חיים. הוא ידע שלא אהרוג את התנשמת בשביל להרוס את האבן, ולכן דאג שכל זמן שהתנשמת חיה, האבנים יישמרו. הוא שמר לעצמו את כל האפשרויות פתוחות. ולכן אנחנו צריכים להיות על המשמר. וולדמורט אינו מת, לא ולא, ואנחנו צריכים לדאוג שג'אול בחיים לא תגיע לידיו, אחרת היא לא תמות, אלא גם מגרונה יופרש סם החיים שישיב את וולדמורט להלך על פני האדמה."
"רגע," עצרה אותו פרוואטי. "ואתה בטוח שהתנשמת לא יכולה... אתה יודע, להוציא את הרסיסים?"
"אני כבר יכול לראות את זה," אמר רון בהתלהבות מזויפת. "צואת האלמוות!"
הארי גלגל את עיניו בחוסר סבלנות. "רודלפוס כישף את הרסיסים, אני בטוח שהם לא יזוזו מהמקום בו הם נמצאים, לא משנה מה נעשה. גם לא בקיבה שלה."
"חוששני שמא הארי צודק, וולדמורט חכם מכדי שהתוכנית שלו תיהרס על פרט כל כך טיפשי. לצערי, וולדמורט צדק, ואכן איני יכול להורות על הרג התנשמת."
הם דיברו עוד קצת על מה שקרה שם, עד שהגיעו לסוף הסיפור.
"רק דבר אחד מפריע לי," אמרה פדמה. "רודלפוס אמר שכשהוא ראה את המצנפת שותקת, רק אז הוא החליט להתלבש על הארי." היא החליפה מבט עם הארי, שהבין שאת השאלה שהיא עומדת לשאול, הארי כבר שאל את עצמו מאות פעמים. "אם כך, למה המצנפת שתקה?"
דמבלדור הביט מאחוריו, איפה שנחה מצנפת המיון במהלך השנה.
"לשאלה שלך, פדמה, יש פתרון פשוט. אני מתאר לעצמי שאתם מצפים שהתשובה תהיה גדולה ומטורפת, משהו שיסעיר את כולכם. אבל לדעתי, כל מה שקרה הוא, שהארי פשוט לא רצה כלום."
"מה?" שאל הארי. "מה זאת אומרת?"
"זאת אומרת," הסביר דמבלדור, "שכל תלמידי השנה הראשונה הגיעו עם איזושהי העדפה, גם אם לא היו בטוחים בה. אתה, לעומת זאת, לא העדפת שום דבר. פשוט נתת למצנפת להחליט בשבילך."
"אבל זה מה שהיא עושה!" אמר הארי. "היא מחליטה לאיזה בית אני שייך לפי האישיות שלי, בלי קשר להעדפה שלי, לא?"
"הוא צודק," אמרה פדמה, "ההסבר הזה... לא נשמע לי."
דמבלדור צחקק קצרות. "המצנפת בוחרת במה שהיא יודעת שיקדם את התלמיד בצורה הטובה ביותר. היא כנראה ראתה מה השנה הזאת תעשה לך הארי. שהיא תהפוך אותך לבחור הבוגר, האמיץ והאחראי שאתה היום. המצנפת שתקה כדי להטוות לך את הדרך שלך. היא שתקה כדי שרודלפוס ישים עליך עין, וכדי שסוורוס יחשוד בך. ובצורה הזאת, הפכת לגרסה הבוגרת ביותר של עצמך. ויותר מזה, בזכותכם ידיו של וולדמורט עוד לא הונחו על האבן."
זה הכל? באמת יכול להיות שהמצנפת שתקה רק כדי שכל זה יקרה?
"זה ממש מאכזב," אמר רון. "וגם ממש מוזר. כמעט כאילו תגיד שנוויל הרג את אתה-יודע-מי בעזרת כוח האהבה או משהו," הוא צחקק.
"הממ," רטן פרופסור דמבלדור.
"אז..." הארי נעץ מבט במצנפת. "מה יקרה אם אחבוש את המצנפת עכשיו? עכשיו היא תשבץ אותי לאחד הבתים?"
"את זה נגלה בטקס סיום השנה, שיתרחש בעוד כמה שעות."
הארי נבהל. "אתה מתכוון שאחבוש את המצנפת בפני כל בית הספר? ומה אם היא תשתוק עוד הפעם?"
"נאלץ לחכות ולגלות." לא נראה שדמבלדור הטיל ספק בכך שהמצנפת לא עומדת לשתוק הפעם.
לפתע, דפיקות נשמעו בדלת.
"אלבוס," נשמע קולה של מקגונגל מבעד לדלת. "הוא כאן."
"אה, כמעט שכחתי!" אמר דמבלדור פתאום. "ילדים, אין ספק שהשנה הבאה תהיה... מאתגרת. אני רוצה שתתמודדו כבר מעכשיו עם אחד מהאתגרים. הארי, פדמה, אני מכין אתכם מראש. זה לא עומד להיות פשוט בשבילכם. אבל זה נצרך."
הארי הסתקרן לשמוע במה מדובר. אבל לא היה צריך לחכות, כי כשדמבלדור אמר "את יכולה לפתוח את הדלת, מינרווה." והדלת נפתחה בקול חריקה, הארי צרח למראה מי שעמד שם.
***
הוא היה יותר רזה וצנום, ומבטו היה חשדני ומפוחד, אבל לא היה ספק שזה הוא.
פדמה הגיבה בדיוק כמו הארי. השאר רק הביטו בו בהלם.
"אני שמח שיכולת להצטרף אלינו, ארני," דמבלדור חייך אל הדמות שהופיעו בסיוטיו של הארי בימים האחרונים, ופינה לו כיסא להתיישב לידם.
זה לא אותו ארני. הארי חייב לזכור את זה. את הארני שישב לידו הוא בכלל לא הכיר, ולא החליף איתו מילה מאודו.
"שלום, הארי פוטר, פדמה פאטיל." לחש ארני במעין בושה. פדמה רק הביטה בו בהלם מוחלט. הארי שתק. כולם שתקו. מה צריך להגיד עכשיו?
"אתה... בסדר?" הארי ניסח את השאלה כמו אידיוט. "כלומר, אחרי שרודלפוס..."
"אני לא רוצה לדבר על זה," ארני הביט בנקודה ברצפה.
"ובכן," אמר דמבלדור ושבר את הקרח. "הארי ופדמה, אני יודע שזה קשה לכם. אבל אחרי שנה שלא יכל לעשות דבר, ארני יזדקק לכם כדי להשתקם. הן מבחינה לימודית, והן מבחינה חברתית. תוכלו לקחת אותו תחת חסותכם?"
לא, הוא לא מבקש מהם לעשות דבר כזה. לא יכול להיות. איך יוכל להסתכל בפניו של ארני בכל בוקר?
"לא..." לחשה פדמה ברעד. "לא, לא, לא..."
"פדמה," אמר ארני, "אני מצטער ש -"
"לא, אל תדבר אלי!" פדמה נסוגה לאחור, לכיוון היציאה. "אני לא רוצה להסתכל עליך, אני לא רוצה לדבר איתך, תיעלם לי מהחיים!" היא צרחה, דמעות נופלות מעיניה, ורצה מהחדר. דמבלדור כחכח בגרונו.
"הארי..." עיניו של דמבלדור חדרו עמוק אל תוך אלו של הארי. הוא הבין למה הוא מתכוון. עם כמה שזה קשה, ארני לא אשם במה שקרה. להפך, גם הוא קורבן של רודלפוס. הארי צריך לזכור את זה, תמיד.
"ארני," אמר הארי לארני, שנראה היה שרוצה לקבור את עצמו במקום. הוא השפיל את מבטו. "קשה לי לדבר איתך, וקשה לי להסתכל עליך, אני מודה. אבל זה יעבור לי. ואני אעשה הכל כדי שבכלל לא תרגיש שחסרת לשנה. זה יהיה קשה, אבל אני מוכן לנסות."
ארני הרים אליו את ראשו. "תודה," לחש.
בזה פחות או יותר נגמרה השיחה. דמבלדור שיחרר את הארי ואת חבריו להתארגן לטקס סיום השנה, וארני היה צריך לחזור לחדר השיקום שלו, בו כנראה יבלה בזמן הקרוב כדי לנסות להתגבר על הטראומות שחווה. בעודו הולך במסדרון, הארי זיהה את סנייפ מדבר עם מישהו שאת פניו לא יכל לראות.
סנייפ...
הארי חשד בו מתחילת השנה, למרות שמשום־מה דמבלדור ומקגונגל לא חשדו בו.
ועכשיו...
סנייפ הציל את חייו.
הארי צריך להודות לו?
הוא התקדם מעט לכיוון סנייפ כשלפתע...
"אבא?" ג'יימס פוטר הופיע ליד סנייפ, שזז למראהו וחשף שדיבר עם אמו. ההורים שלו כאן!
"אמא, אבא!" הארי רץ לעברם. הוא התנפל על אמו בחיבוק.
"הארי!" לילי פוטר חיבקה את בנה בחוזקה. "שמענו מה קרה, הארי. אני פשוט לא מאמינה שכל זה קרה לך," היא הביטה בהארי באהבת אם.
"נפצעת?" שאל אותו ג'יימס בדאגה ובחן אותו מכל הכיוונים. סנייפ כבר הסתלק מהסביבה.
"ברגע שדמבלדור שלח לנו ינשוף שמסביר בקצרה מה קרה, מיהרנו להגיע לפה. אני רואה שכבר השתחררת מהמרפאה." חיוכה של לילי, שלא פגשה בבנה כבר הרבה זמן, לא נמוג. להפך, הוא הלך והתרחב ככל שהמשיכה להביט בהארי.
הארי והוריו הלכו קצת במסדרונות, והארי הוביל אותם למקום שקט כדי שיוכלו לדבר כמו שצריך.
"אני מנחש שאתם רוצים לשמוע הכל," אמר הארי בחיוך קלוש.
"אם אתה מרגיש לא מוכן לזה עדיין..." אמרה לילי.
"לא, זה בסדר." הארי נאנח בכבדות. "מאיפה להתחיל?" הוא חשב על זה קצת, ואז פתח ב, "טוב, זה התחיל כשנוויל לונגבוטום נכנס פתאום לקרון שלי ברכבת האקספרס..."
***
זאת הייתה שנה משוגעת, חשב הארי לעצמו בעת נאום סיום השנה של הפרופסור דמבלדור. ובין אם היה אשם, ובין אם לא, הארי החליט שלא יתן לזה להשפיע עליו. שנה הבאה תהיה דף חדש. הארי עשה טעות, אבל הוא לא יחזור עליה שוב.
השנה הבאה תהיה מאתגרת. אבל אחרי כל מה שהתמודד מולו השנה, זה יהיה פשוט עבורו. והוא היה בטוח שגם עבור פדמה. אין ספק שלפדמה יהיה הרבה יותר קשה להתמודד עם ארני, אבל הארי ידע שבסוף היא תעמוד מולו. לא מזה הוא פחד.
אפילו הבאסה מהעובדה שרייבנקלו זכו בגביע הבתים לא העכירה את אווירתו השמחה של הארי. הוא שאל את עצמו למה דמבלדור לא העלה לבית הפלפאף נקודות על מה שקרה באותו הערב, אבל נזכר מהר מאוד שהיו מעורבים תלמידים מכל הבתים, ושאין טעם להוסיף על כך לכולם נקודות.
לא נורא, זה בסך הכל גביע.
"לפני שאגיד את מילות הסיום האחרונות," אמר דמבלדור, "זה לא סוד שהימים האחרונים היו לא שגרתיים. כלומר... זה כן סוד, ולפיכך כנראה כולם יודעים על כך." הוא שלף כמה גיחוכים מהקהל.
"אחרי תעוזה יוצאת דופן שהפגינו נציגים מכל הבתים בהוגוורטס, אני שמח לבשר שנמנעה צרה גדולה על עולם הקוסמים. בזכות תלמידינו שלנו."
הוא עצר לרגע, והמשיך.
"לשם סגירת המעגל, אני ארצה לסיים את הטקס אותו התחלנו בתחילת השנה, תהליך המיון לבתים, באחרון שעוד לא מוין. אני מתכבד להזמין את הארי פוטר לבמה!"
מחיאות כפיים סוערות. הארי נדהם לשמוע כמה. טפיחות על השכם הפכו לדחיפות לכיוון הבמה עליה עמד דמבלדור. כולם הריעו לו.
אבל מה אם כלום לא יקרה? מה עם המצנפת תשתוק, בדיוק כמו שקרה קודם? הארי לא יכול היה לתאר לעצמו כמה מביך זה יהיה. במקום זאת, הוא התמסר למחיאות הכפיים, חייך וצעד בגאון אל דמבלדור.
"אתה מוכן, הארי?" שאל אותו דמבלדור בקריצה, כשאחז במצנפת מעל ראשו.
הוא מוכן? מה זה בעצם להיות מוכן, אם אתה לא יודע מה יקרה?
"הנה זה קורה," דמבלדור נתן בהארי מבט תומך אחרון, והניח את המצנפת על ראשו.
ובית הגירית הריע חזק מאי פעם כשהמצנפת הכריזה בקול סמוך ובטוח, הפלפאף!