הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 7 - נציגת משרד הקסמים

אם לומר זאת בקצרה: שום דבר. חצי שעה של חיפושים ברחבי משרדו של סנייפ לא הניבו דבר, מלבד ידיים מלוכלכות. בערך כשהארי גמר לסרוק את המדף השלישי, סנייפ נכנס אל החדר. הארי נבהל ומעד.
"מה אתה עושה? נגעת לי בדברים פעם אחת יותר מדי, חוצפן!" הוא חטף את המבחנה שהחזיק הארי בידו וסידר אותה על המדף. עוד דמות הופיעה על סף החדר. "כנסי, מינרווה." פרופסור מקגונגל התקדמה באדישות אל תוך החדר.
"הנציגה כאן?" פנתה מקגונגל אל סנייפ.
"היא מחכה מחוץ לטירה. אני אביא אותה." הוא נעץ מבט בהארי בפעם האחרונה, ויצא מהחדר.
"הארי, יש לי שאלה אלייך".
"כן, פרופסור."
"האם אתה הארי פוטר?" מבטה של מקגונגל חדר אל עיניו של הארי.
"אני הארי פוטר." אמר נחרצות.
מינרווה שתקה לכמה שניות, ואז הביטה בו בסיפוק. "זה מספיק לי. הנציגה תוכיח שאתה לא מתחזה בקלות."
"באמת? כל הראיות נגדי. איך היא תוכיח שאני לא מתחזה?"
"הנציגה לא זקוקה לראיות." הארי חיכה להסבר, אך הוא לא הגיע.
"פרופסור, את מאמינה שאני לא מתחזה?"
"כמובן שאני מאמינה".
הארי חייך ברווחה. העובדה שמישהו מסגל המורים מאמין לו גרמה לו הקלה. אך עדיין היה עוד דבר אחד שהיה עליו לספר. "יש מתחזה אמיתי בהוגוורטס, פרופסור- אני כמעט בטוח שיש. הוא ניסה להפליל אותי. הוא החדיר לתוך המזוודה שלי את רכיבי הפולימיצי."
מבטה של מקגונגל השתהה. "יש לך כיוון לגבי זהותו של המתחזה?"
הארי לקח נשימה עמוקה. "כן, פרופסור. אני חושד שזה סוורוס סנייפ."
הארי לא ידע לאיזה תגובה לצפות, אך בטח לא ציפה שמקונגל תצחק. הוא האדים.
"זה לא יכול להיות סוורוס, הארי. סמוך עליי."
"כ-כן, פרופסור." למה היא כל כך בטוחה שסנייפ חף מפשע?
הפרופסור הביטה בשעון הקיר וצקצקה בלשונה. "עליי להעביר שיעור כעת לתלמידי השנה השלישית. תסלח לי, הארי?"
"כן, כמובן"
"תודה." היא יצאה ממשרדו של סנייפ וסגרה אחריה את הדלת. הארי נאנח ארוכות והתיישב על הכיסא. מה הוא אמור לעשות? מקגונגל אמרה שהנציגה בבירור תוכיח את חפותו, אבל גם אמרה שסנייפ חף מפשע... האם על הארי לסמוך עליה? או שאולי עליו לנסות לפרוץ את החדר? להארי היה קשה להאמין שמקגונגל מבינה מה היא אומרת. מה הסיכויים שהיא אמרה מה שאמרה על הנציגה רק כדי להשאיר את הארי בחדר? מי בכלל הנציגה הזו?
"הארי? זאת פדמה."
"פדמה!" הארי כמעט נפל מהכיסא.
"הארי, אני וארני ניסינו לברר על סנייפ מסביב לטירה- זה לא כל כך פשוט. אני מעריכה שלא יהיה דבר בספרייה. מה אנחנו אמורים לעשות?"
הארי נאנח. "פשוט- אל תעשו שום דבר."
"מה?" הזדעק ארני. "פשוט ניתן למשרד הקסמים להאשים אותך על משהו שלא עשית?"
"זה לא זה, ארני-"
"הארי, אתה לא מדבר בהיגיון." אמרה פדמה. "אנחנו נמשיך לחפש- בלאו הכי אנחנו נשתמש באמצעים אחרונים כדי לנסות להשיג הוכחה. מירטל הזאת-"
"אולי תעצרו רגע אחד ותקשיבו לי?" אמר הארי בזעם. פדמה השתתקה. "עוד בתוכנית עם מירטל אני ניסיתי להביע את דעתי כלפי הרעיון, אבל לא עצרתם לרגע, בבקשה, תנו גם לי להגיב! אני זה שכלוא במשרד של סנייפ, ומואשם בדברים האלו, להזכירכם."
פדמה לא הגיבה. הארי יכול היה רק לנחש את הבעתה. "מה שניסיתי לומר, זה שאין צורך לעשות כלום. לא משנה מה נעשה, הראיות נגדי קיימות. פרופסור מקגונגל אמרה לי שהנציגה של משרד הקסמים תוכיח את חפותי בקלות, אבל אני לא רואה שום דרך שזה יקרה כנגד הראיות."
"אתה אומר שאתה רוצה פשוט לוותר?" אמר ארני בפליאה. ולפני שהספיק להגיב, אמר- "אני לא אוותר, הארי. אפילו אם תיכנס לאזקבאן. אני אמשיך לחפש הוכחה."
הארי התרגש מהמילים, אבל עדיין מחה. "ארני, זה נגמר. אל תבזבז את הזמן. אם תמשיך ככה, אני בטוח שהמתחזה האמיתי ינסה להפליל גם אותך כדי להרחיק אותך מהשטח. אני לא רוצה בזה. פשוט- תשכחו ממני."
"בואי פדמה, אנחנו נמשיך לחפש." הוא גרר אותה מחוץ לטווח שמיעה.
הארי חזר להתיישב על הכיסא. הוא ידע שלפחות ניסה להוריד את ארני מהחיפוש. הוא בהה בקירות החדר, ורק חיכה שמשהו יקרה. וזה לא לקח הרבה זמן.
"פוטר, בוא איתי. הנציגה מחכה". סנייפ נכנס אל החדר בסערה. מצב רוחו נראה זעוף אפילו יותר מבדרך כלל. הארי הביט בדלת הפתוחה- הייתה לו הזדמנות אחרונה. האם עליו לברוח או ללכת עם סנייפ?
לא, החליט. הוא לא יחמיר את המצב יותר ממה שהוא חמור. הוא עקב אחרי סנייפ כאשר התהלך ברחבי הטירה. "קרמבו!" קרא סנייפ כאשר הגיעו לקומה השנייה, אל משרדו של פרופסור דמבלדור. הארי צפה בגרגויל הזהוב מפנה את דרכם של סנייפ והארי וחושף את המדרגות הלולייניות.
"כנס פנימה. היא מחכה." הארי לקח נשימה עמוקה. כל שנותר לו הוא לקוות שמקגונגל דברה אמת, ושהנציגה, מי שלא תהיה, אכן תוכל להוכיח את חפותו. הוא התקדם במעלה המדרגות ודפק בדלת המשרד.
"היכנסו," בקע קולו הרשמי של דמבלדור מבעד לדלת. סנייפ פתח את דלת המשרד ונכנס, הארי אחריו. סנייפ סרק את המשרד, ומשלא מצא אף נפש חיה בחדר מלבד דמבלדור, שאל- "איפה היא?"
"היא יצאה להתפנות. היא תחזור בכל רגע. שב, הארי. תרגיש בנוח. אני יכול להציע לך סוכריית ברטי בוטס?" הוא נתן להארי את חפיסת הסוכריות. הארי לקח אחת בנימוס והכניס אותה לפיו.
"זה... פירה?"
דמבלדור צחק בשעשוע. "יצאת מזה בזול. אני כמעט בטוח שהאחרון שאכלתי היה בטעם נזלת של טרול". הארי חייך בנימוס. הוא היה טרוד עד שכלל לא הקשיב לשיח שהתנהל בין דמבלדור לסנייפ. הוא הביט בדלת, שממנה אמורה להגיח בכל רגע הנציגה שתקבע אם הוא זכאי או פושע.
"אני עדיין חושב שזה לא היה רעיון טוב להביא דווקא אותה." אמר סנייפ לדמבלדור.
"זה דווקא רעיון מצוין. אפילו אידיאלי, יש לומר. אם יש מישהי שתוכל לדעת, הרי שזאת היא."
"אתה בטוח בה יותר מדי... אני לא מבין על סמך מה."
"אתה עוד תראה. יש לה חוש שלי ולך לא יהיה לעולם."
הארי האזין לשיחה בחצי אוזן. חוש שלא יהיה לא לדמבלדור ולא לסנייפ? האם יכול להיות שמקגונגל דברה אמת? ניצוץ של תקווה החל מכרסם את דרכו להשתלט על רגשותיו של הארי. כל נים באיבריו ציפה לנציגה שתיכנס אל החדר כל רגע.
סנייפ ודמבלדור המשיכו לדבר, אך דפיקת דלת קלה קטעה את השיחה.
"היכנסי." קרא דמבלדור.
הדלת נפתחה בחריקה, והנציגה נחשפה.
היא בחנה את מבטו של הארי, שהיה בהלם מוחלט, ואז הבינה. גם הארי הבין. הוא הבין למה מקגונגל ודמבלדור אמרו מה שאמרו על הנציגה.
"הארי..." לחשה. עיני השקד הירוקות והבהירות שלה הביטו בהארי בצורה שרק אישה אחת בחייו יכלה להביט בו. שערה העבה והאדום הסתלסל על כתפיה בצורה מושלמת.
בפתח משרד המנהל עמדה האישה שהביאה להארי חיים.
***
"אמא!" קרא הארי באושר. הוא קם, מפיל ניירות משולחנו של דמבלדור, ורץ אליה. היא קיבלה אותו בחיבוק אוהב. הארי לא ידע כמה התגעגע לריח האביבי והצונן של שיער אמו עד שחיבק אותה שוב. היא הביטה באהבה בבנה הבכור. "אוי, הארי, אנחנו כל כך דאגנו לך."
"התרחקי! רבים הסיכויים שזה אינו הארי פוטר!" קרא סנייפ. הוא התקדם אל השניים במטרה להפריד ביניהם.
"עצור." קרא דמבלדור. הוא הביט בלילי, וזו הנהנה באושר.
"החוש שדיברתי עליו, סוורוס, הוא חוש אימהי. ללילי פוטר הספיק רק להביט בהארי כדי להבין..."
"להבין שהוא הבן שלי!" קראה בחיוך. "אוי, כמה צרות עברת, הארי. כל כך הרבה סיבוכים והאשמות שווא..." הארי נשך את שפתו בעוד דמעות עולות בעיניו. המפגש המחודש עם אמו גרם לו לשכוח הכל. מבטה מבשר הטובות פשוט אמר לו שהכל יהיה בסדר.
"אני לא רוצה לעכר את אווירת האיחוד המרגש, אבל ישנם הוכחות."
"תביא לי כמה הוכחות שתרצה," לילי נעמדה והביטה בעיניו של סנייפ, שנרתע. "הילד הזה הוא הבן שלי. התיק סגור."
"זה פשוט מגוחך! הדברים לא עובדים ככה!"
"אני זו שנשלחתי מטעם משרד הקסמים, נכון, סוורוס? אני זו שקובעת את פסק הדין."
"למעשה, זה לא מדו-"
"התיק סגור." אמרה לילי נחרצות.
סנייפ העביר מבט מדמבלדור ללילי להארי. ליבו של הארי פעם בעוצמה.
"שיהיה." אמר בסופו של דבר.
"כן!" פלט הארי. לילי הביטה בו בחיבה ופרעה את שערו, כפי שהיא וג'יימס נהגו לעשות.
"נצטרך לבטל את ההאשמה במשרד הקסמים." אמרה. היא הוציאה פתק ונוצה מתיקה ורשמה.
סנייפ הביט בהארי בארסיות. "האבן זקוקה לביטחון יתר," סינן לעבר דמבלדור. "והוא- אני יודע שהוא לא תלמיד רגיל. כל אדם הגיוני יכול לדעת."
מבטה של לילי הורם מהפתק וננעץ בסנייפ. "תקשיב לי טוב, זעפן קנאי," הארי מעולם לא ראה את לילי במצב הזה. לילי הביטה בסנייפ באיבה. "אם אתה רק תחשוב על להמשיך להציק להארי, בי נשבעתי, אני אגיש נגדך תלונה ואתה תושלך לאזקבאן. הנח. לבן שלי. לנפשו."
סנייפ גמגם במבוכה והשפיל מבט. מבלי התרעה מוקדמת הוא רץ אל פתח המשרד ויצא ממנו במהירות. לילי המשיכה להראות עוינת, אך מבטה שב והתרכך כאשר חזרה להביט בהארי.
"אני מניח שאתם רוצים מעט זמן לעצמכם, שניכם." אמר דמבלדור בהיסח דעת תוך שהוא משחק עם אצבעותיו בסוכריית ברטי בוטס בודדה.
"כן, פרופסור, נשמח."
"תוכלו לדבר ביחידות במסדרון, או היכן שתרצו."
"תודה, אלבוס." היא והארי יצאו מהמשרד והתיישבו על ספסל במדשאות.
"הארי, אתה לא מאמין כמה דאגנו." אמרה לילי ברוך. "אבא שלך ואני- כל מה שידענו זה שיכול להיות שאתה נחטפת או משהו- זה היה כל כך נורא!"
"למה לא שלחתם שום מכתב?" תהה הארי. מתחילת השנה ציפה הארי לינשוף ממשפחתו, אך לא הגיע אפילו לא אחד.
"אנחנו פחדנו, הארי. פחדנו ליצור קשר אישי עם... עם מישהו שיכול להיות מתחזה. אבל אנחנו ניסינו- מאז ששמענו, ניסינו למצוא דרך להיכנס לכאן, לבדוק מה שלומך... לקחו לי המון ניסיונות לשכנע את משרד הקסמים להיות הנציגה, אתה יודע איך זה עובד שם... איך עוברים עלייך הימים האלו, הארי? לתלמיד רגיל זה מספיק קשה, אז אחרי כל מה שעברת..."
הארי שתק. הוא התלבט אם עליו לספר לה על הדברים שבאמת הוא מרגיש.
לילי קלטה את המבט שלו. "באמת, הארי, אתה יכול לספר לי הכל."
הארי נאנח, ובצרידות סיפר לה כל מה שעבר עליו בשבועות האחרונים. היא הקשיבה לו בשקיקה. כשסיים לספר עיניה קרנו עצב. "אוי, הארי, אני כל כך מצטערת... וכששלחתי אותך הייתי בטוחה שעומדת להיות לך שנה מופלאה... לפחות הכרת חברים חדשים? ארני ההוא, ופדמה?"
"כן, הם חברים טובים שלי." אמר הארי. עיניו נצצו. "ישנם גם את רון וויזלי ודראקו-" הוא נעצר שניה לפני שנקב בשם המשפחה. "אבל אותם אני מכיר פחות, ו-אנחנו בסוג של ריב. זה משהו... מסובך."
"רון וויזלי, אתה אומר? אני מכירה את אמא שלו, הוא בא ממשפחה פשוט נפלאה. דרך אגב, איך זה ללמוד בחברתו של נוויל לונגבוטום, הילד שנשאר בחיים?"
הארי עמד לענות לה, אך אז ראה את תלמידי רייבנקלו והפלפאף מתאספים במדשאות, ונזכר שכעת אמור להתקיים שיעור תעופה. לילי הביטה בתלמידים והסיקה את אותה המסקנה.
"אני חושבת שזו העת שלי לחזור הביתה, הארי." אמרה בחיוך. "אני יכולה להיות רגועה עכשיו, ולדעת שאתה בטוח. תשתדל לכתוב לי, אני רוצה לדעת על כל דבר שקורה לך." הארי הנהן לאישור. "דבר אחרון, אמא..." הוא הרים מבט והביט בה בכנות. "אם- אם ימשיך להיות לי רע כאן- אני אוכל לחזור הביתה?"
לילי חייכה חיוך עצוב. "הארי, הלוואי שהיית יכול לחזור כל ערב, מבחינתי, אבל אני מכירה אותך, ואני יודעת מה טוב לך. אני פשוט יודעת שיהיה לך טוב בהוגוורטס. וזה מזכיר לי..." היא חיטטה בתיקה עד שהוציאה דף מקומט והושיטה אותו להארי. "זה מאליס." אמרה. "היא ביקשה ממני שתפתח אותו כשתתגעגע הביתה." הארי לקח את הדף והביט בו בתמיהה. הוא חייך והכניס אותו לכיסו. לילי קמה מהספסל ונמתחה. "אני אמסור לכולם שאתה בסדר, הארי, בהצלחה בשיעור!" היא נשקה למצחו בפעם האחרונה. הארי הביט בה נכנסת לטירה עד שאיבד טווח ראייה. מי היה מאמין ששליחת נציג משרד הקסמים תעבוד לבסוף לטובתו?
כעת היה הארי בטוח שמכאן יהיה רק טוב.