הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 10 - המוות החי

"שקט, תהיו בשקט! אמצע הלילה!" סינן פרופסור קווירל כאשר הארי ופדמה פלטו צרחה משותפת למראהו.
"פרופסור-" אמרה פדמה, מתנשפת. "לא ציפינו שיהיה כאן מישהו- הבהלת אותנו."
הארי הביט בקווירל. לרגע אחד הוא היה בטוח שזה הוא המתחזה שמתחבא בתוך התא.
ארני וסדריק הצטרפו אליהם, מביטים בתמיהה בפרופסור.
"אתם לא אמורים להיות כאן בשעה הזאת, ילדים." אמר במבט חמור סבר. "לרגע אחד חשבתי שבאמת מצאתי אותו."
"אתה מתכוון אותה," העירה פדמה. "את מירטל."
קווירל הביט בפדמה וחייך. "זה יותר מזה, יקירה. אני לא מחפש רק אחר מירטל, אני מחפש אחר המתחזה."
"המתחזה?" שאל הארי. "למה שיבוא לכאן המתחזה?"
"מאותה הסיבה שאתם הגעתם- למצוא את מירטל, כמובן. אני אורב כאן למתחזה מהערב, כולל הלילה אתמול. אבל אלו רק אתם. אני מניח שאתם מחפשים את מירטל?"
"כן," אמר סדריק במהירות. "חשבנו שמירטל תתחבא כאן, אז רצינו לבדוק את המקום."
קווירל הנהן. "ומה רציתם לעשות אחרי שתמצאו אותה? הרי ידוע לכם שהיא פוחדת מכדי לדבר על המתחזה."
הרביעייה שתקה. הם פשוט קיוו שברגע שהם ימצאו אותה דברים יסתדרו.
"יכול להיות שזה היה קצת פזיז מצדנו." אישרה פדמה. "אבל למה שהמתחזה ינסה לחפש את מירטל?"
"כדי להשתיק אותה, כמובן. היא ברחה, בין היתר, כדי להתחבא מהמתחזה. קיוויתי שהוא יבוא לכאן וינסה לחפש אותה, ואז אתפוס אותו על חם."
הארי נרגע. כעת הדברים נראו לו ברורים יותר. הוא הביט סביבו, באמבטיה האפלולית והיבשה.
"אז אין זכר למירטל?" אמר, מאוכזב.
"שום זכר. אני מתאר לעצמי שהיא מסתתרת באגם הגדול, זה מה שגם אני הייתי עושה במקומה."
ארני התהלך בין תא לתא, כאילו ימצא משהו שקווירל לא מצא בשני הלילות ששהה שם.
"אני חושב שנחזור למיטות שלנו עכשיו." אמר סדריק.
"כן, קצת מלחיץ פה." אמרה פדמה באישור והביטה סביב.
קווירל הביט בשעון הקיר המתקתק בדאגה. "ילדים, אני יכול לבקש מכם טובה? תוכלו להשגיח על המקום כמה דקות בזמן שאני הולך להכין שיעור לתלמידי השנה השלישית? הוא מחר על הבוקר, ואני צריך להכין את הבוגארט מראש, זה ייקח רק כמה דקות. אל תדאגו, הסוד שלכם שמור איתי. לא אספר לאף אחד שיצאתם מהחדרים שלכם."
פדמה היססה, אבל הארי הנהן מיד. "זה בסדר, פרופסור. נשמור פה כמה דקות."
קווירל הביט בהארי בחיוך. "תודה." הוא יצא מהחדר והותיר דממה מלחיצה אחריו.
"אז זה היה לחינם." אמר סדריק, עדיין לא רגוע ממיקום השיחה.
"זה לא היה לגמרי לחינם," אמר הארי, מנסה להביט בצד החיובי. "עכשיו אנחנו יודעים שגם קווירל מנסה לתפוס את המתחזה, נוכל לעזור לו."
נראה היה שלפדמה יש מה להגיד על זה, אבל היא שתקה.
בדיוק רגע לפני שהרגיש הארי משהו מוזר, הוא היה עסוק בלחשוב באיזו מהירות יכולים למלא כל הברזים את האמבטיה הענקית.
"אני חושב שאני שומע משהו," אמר באי נוחות. אולי הוא מדמיין, אולי רק השקט הצורם והחושך הנורא גורמים לו לשמוע דברים ולפחד, אבל הוא שמע צעדים גסים מכיוון הכניסה.
"תתרחקו." אמר סדריק. גם הוא הבחין בצעדים.
"מ-מה זה?" אמרה פדמה. היא התרחקה מדלת הכניסה בזהירות.
"אם זה קווירל הוא כבר היה נכנס," אמר סדריק בקול רועד.
ואז הוא נכנס.
החדשות הטובות היו שהנכנס לא היה המתחזה.
במקום, על סף דלת אמבטיית המדריכים הופיע יצור שהיה בעל ראש אריה, גוף עז וזנב של דרקון.
"כ-כ-כ-" עיניה של פדמה נפערו באימה והיא נסוגה לאחור, מהר יותר ויותר.
"מה הדבר הזה?" אמר הארי ברעד, הולך לאחור באיטיות.
"כימרה-" פדמה נראתה על סף עילפון.
הכימרה רחרח בתמימות את הרצפה. הוא היה בערך במרחק חמישים מטרים מהשלישייה המבועתת.
"אולי הוא לא יבחין בנו ויצא." לחש סדריק בקול דק.
באותו הרגע מבטו של הכימרה הורם.
"רוצו!" צווחה פדמה. השלושה רצו, בהקפה של האמבטייה.
הארי היה מבועת מכדי לחשוב בצלילות, כל מה שחשב לעשות זה לפתוח את הברזים ולראות אם זה יועיל כנגד המצב. הכימרה החל להתביית על הטרף. הליכתו הפכה מהירה בצורה מבעיתה.
במצב אחר היה הארי מתפעל מהקצף בצבעים שונים שבעבע מן המים, אך כעת כל מה שהתמקד בו היה קצב הליכתו של היצור.
"רק קוסם אחד אי פעם הרג כימרה-" אמרה פדמה בין התנשפויות. "וגם הוא החליק לאחר מכן מסוסו המכונף אל מותו."
הם היו קרובים אל פתח האמבטייה. חלק קטן בראשו שאל היכן ארני, ואז נזכר שהוא סרק את תאי השירותים. כנראה שכששמע את מה שקורה בחוץ הוא נעל את עצמו באחד התאים בבהלה.
"צאו מהר!" סדריק הגיע ראשון אל פתח החדר. הוא חיכה שהשניים יצאו ואז טרק את הדלת. הכימרה פרץ את הדלת בבעיטה תוך שניות. כעת הוא החל לרוץ. סדריק, פדמה והארי רצו בצרחות.
מה שללא ספק הציל את השלושה היו הקישוטים לחג מולד שהחלו להיתלות באותו הערב, אותם הקישוטים שהכימרה הסתבך בהם ונאלץ לקרוע אותם לפני שהמשיך במרדף.
כשהגיעו אל המדרגות סדריק עלה באינסטינקט למעלה, בעוד הארי ופדמה נדחקו לרדת. לא היה אף רגע מיותר, מבטו של הכימרה דרש טרף.
ראשו של הארי פעם בעוצמה, כל מה שראה מימינו ומשמאלו היה כטשטוש לא קריטי בעוד הוא בורח מהיצור שהחליט לנטוש את סדריק ולרדוף אחרי שני תלמידי השנה הראשונה.
הארי הגיע אל המרתפים. ביד רועדת הוא הצליח לנעול את הדלת. הוא התנשף באימה. הדלת החלה להיטרק בעוצמה.
"מה עושים?" קולו החרד של הארי הצליח להישמע.
"לא נוכל להרוג אותו, זה לא אמור להיות אפשרי מבחינתנו,"
"אם רק היינו יכולים למצוא דרך להרדים אותו, אולי איזה שיקוי-"
השניים הביטו זה בזה. "המשרד של סנייפ!" קראו יחד.
"אני אפרוץ אותו באלוהומורה." אמר הארי והוציא את שרביטו.
"חסר טעם, אני בטוחה שאחרי הפריצה הוא מיגן את המנעול מאלוהומורה."
"אז מה נעשה?" הדלת החלה להיסדק.
פדמה הביטה מסביבה. הארי כמעט יכול היה לראות את גלגלי השיניים מסתובבים במוחה.
"דלי-" קראה לפתע פדמה בתקווה. היא חטפה דלי שהותיר פילץ' בקצה המסדרון ורצה לכיוון הדלת של חדר המועדון של הפלפאף. היא נקשה בפחית אקראית בפראיות.
"זאת לא הפחית הנכונה-" ניסה הארי להזהיר, אבל לפני שהספיק להוסיף פדמה כיסתה את הפחית בדלי, ונחשול החומץ שפרץ ממנה הוכנס ישירות אל הדלי, שפדמה התקשתה להשאיר במקום מעוצמת המכה של החומץ בו.
כעת היה להם דלי מלא חומץ.
"מה את עושה?" אמר הארי בפאניקה כשפדמה שפכה חצי מהדלי על הרצפה. היא לא הסיטה את עיניה לשנייה. היא החלה במסלול אל המשרד של סנייפ, מטפטפת חומץ לכל כיוון בדרך.
כשהגיעה אל פתח המשרד היא הטיחה את החומץ שנותר בדלת המשרד.
"תפתח את חדר המועדון," סיננה לעברו פדמה בבהלה.
איך יכול היה הארי לחשוב בצלילות ולהקיש במקצב הנכון בעוד כימרה עלול לפרוץ את המרתפים בכל רגע?
הארי הקיש בחבית השנייה מהסוף, מתקשה להישאר במקצב. פדמה הביטה בו בתקווה. לא היה זמן לטעויות.
להקלתו של הארי הדלת נפתחה, והשניים נחפזו להידחק בפנים ולסגור אחריהם את הדלת. כמה שניות לאחר מכן קול חזק נשמע, קול של דלת מרוסקת.
פדמה מלמלה תפילה בשקט. הארי הביט מחור המנעול בכימרה, שרחרח את החומץ השפוך על הרצפה. היצור הביט בפחית הפתוחה ועשה את החישוב. הוא המשיך לרחרח בכיוון שביל החומץ שיצרה פדמה, עד שהגיע אל המשרד של סנייפ. בתנועה אחת ריסק הכימרה את הדלת.
כמה שניות לאחר מכן הוא הבין שאין בפנים נפש חיה. הוא תלש את קישוטי חג המולד בפראות.
רק כשהוא לא היה בטווח עין הארי פתח את הדלת בזהירות. הוא ופדמה רצו אל משרדו של סנייפ.
"ביליתי כאן כמה שעות," אמר הארי, קולו עדיין רועד. "אני חושב שאני יודע איפה השיקוי המרדים." הוא עלה על הכיסא ולקח שיקוי בעל גוון צלול ולילך, שעל מבחנתו נכתבו בגדול המילים "שיקוי המוות החי".
"זה הוא." אמר הארי והושיט לידה את השיקוי. "סנייפ הסביר עליו בשיעור הראשון, שיקוי המוות החי שגורם לשותה אותו לשרות בשינה עמוקה כל כך-"
"-עד שהיא כמעט כמו מוות." השלימה פדמה. היא יצאה בזהירות מהמשרד, עם השיקוי מעורסל בידה.
"איפה הוא יכול להיות?" אמרה פדמה בחשש.
"אה- פדמה-" הארי פער את עיניו. פדמה הסתובבה ולעיניה נגלה כימרה בקצה השני של המסדרון, מביט בה בשקיקה.
היא צרחה ורצה לאחור.
"פדמה, השיקוי, עכשיו!" הכימרה החל לרוץ ברעבתנות לכיוון השניים. פדמה הסירה את פקק השיקוי, ותוך כדי ריצה היא השליכה את שיקוי המוות החי, מנסה לכוון אל פיו. המבחנה התרסקה על פרצופו והיצור נסוג לאחור. הארי ופדמה לא הפסיקו לרוץ, צופים בכימרה ממרחק בטוח. אם אף טיפה של השיקוי לא נכנסה לפיו הם אבודים.
הכימרה נותר בעמידה ההלומה בעוד חתכים ניתזים בפניו מהזכוכית.
לפתע הוא נהם בעוצמה וקפץ על פדמה.
פדמה צרחה ומעדה על רגלה, בעוד הכימרה מתקרב בהבעה אכזרית.
ואז הוא קרס ושקע בשינה עמוקה שכמעט שקולה למוות.