הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 5 - פדמה פאטיל

הארי נשך את שפתו והביט בתלמידים הנוכחים במטרה לזהות תגובה מהבעות פניהם. רובם השתדלו להתרחק ממנו ולהתנהג כאילו דבר לא קרה. הארי התקרב אל סדריק.
"סדריק, אני חייב לדעת איך להוכיח שלא עשיתי את זה! אתה חייב לעזור לי!"
אך מבטו של סדריק הושפל אל רצפת החדר. "למה עשית את זה, הארי? למה גנבת את הרכיבים?"
"רגע, מה- אני לא עשיתי את זה, סדריק! אני לא מתחזה!"
"אני לא אומר שאתה מתחזה, אבל אני לא מבין מה הניע אותך לבצע את הגניבה המטופשת הזאת! מה אתה מנסה להוכיח?"
האוויר שנשם הארי הרגיש לו פתאום תפל בהרבה. "סדריק, אני לא גנבתי את הרכיבים, אתה מוכרח להאמין לי!"
"אני מצטער, הארי. הסיפור שלך נהיה מופרך מכדי שאאמין לו. או מכדי שמישהו יאמין לו. הכל בסדר, הארי. אני יודע שלא גנבת את הרכיבים בגלל שאתה מתחזה. אתה רק צריך להתוודות בפני סנייפ לגבי הסיבה האמתית. זה יפטור אותך מהרבה סיבוכים".
הארי לא האמין למשמע אוזניו. "אני חשבתי שאם יש מישהו שאני אוכל לסמוך עליו שיאמין לי זה אתה! אני אומר לך, אני לא גנבתי אותם!"
"למה אתה חייב ללכת ראש בקיר, הארי! איך אני אוכל להמשיך להאמין לך כשאתה ממשיך לשקר? כל מה שאתה צריך לעשות זה להודות בגניבה, זה יוכיח שאתה לא מתחזה!"
הארי פתח את פיו לענות, אך לא מצא מילים לבטא את התסכול והאכזבה שבערו בו. "זה כל מה שיש לי לומר לך." אמר הארי, מחניק יפחה. "אם אתה לא מאמין לי, זאת בחירה שלך."
"הבנתי. בהצלחה, הארי." סדריק הרים את ספריו והתרחק מהארי.
הארי התרחק מחדר המועדון של הפלפאף, ברצון שלא לשוב לשם יותר לעולם.
הארי לא ידע אם עברה שעה, שעתיים, או ארבע דקות- אך לפתע שמע קול מאחוריו.
"היי- הארי- חכה!" ארני רדף אחריו.
"איפה היית?" אמר הארי. "פספסת את כל ההצגה."
"שמעתי בערך מה קרה. אני לא מאמין שסנייפ מסוגל להאשים אותך בגניבה הזאת! אני, אתה וסדריק עוד נוכיח ש-"
"סדריק לא מאמין לי."
"הוא- מה?"
"אתה צריך להבין שהרכיבים הגנובים היו בתוך המזוודה שלי. ונעדרתי משיעור הלחשים בשעת הפריצה. והלחש האחרון שהשתמשתי בו היה אלוהומורה. גם אני לא הייתי מאמין לעצמי."
"אבל- אתה לא באמת עשית את זה, נכון?" ארני זע באי-נוחות.
"לא! אני בכלל נאבדתי בטירה ונתקעתי בשרותי הבנות בקומה השניי- רגע, אתה חושב שמישהו נעל אותי שם בניסיון להפליל אותי?"
"זה הגיוני! יכול להיות שהוא חיכה לרגע המתאים ואתה סיפקת לו אותו! הוא נעל אותך בפנים, בעוד הוא פורץ למשרד של סנייפ, ולאחר מכן הוא השתיל את הרכיבים בתיק שלך! אבל- זה אומר שזה חייב להיות תלמיד הפלפאף. רק לתלמיד הפלפאף הייתה יכולה להיות גישה לתיק שלך. אולי זה זכריה? הוא מעולם לא בא לי טוב."
"אני לא יודע, אבל אנחנו חייבים לברר את זה. תוכל לעזור לי, נכון?"
ארני הנהן ישר, אך אז תהה. "אבל רגע, למה שמישהו ינסה להפליל אותך?" פניו החווירו. "יכול להיות- יכול להיות שיש מתחזה אמיתי בהוגוורטס? מה שמעת מהשיחה של המורים במשרד של דמבלדור, הארי? הם אמרו משהו על סיבה שיהיה כאן מתחזה?"
"אני- אני חושב שהם אמרו משהו על אבן. אבן החכמים, אולי?" הארי ניסה להיזכר בנוסח המדויק. "אני חושב שסנייפ אמר על זה משהו- הוא אמר שככל שהם יתעכבו להעיף אותי מבית הספר, כך הסכנה לשלום אבן החכמים ממשית וחזקה יותר".
"אם כך," אמר ארני, "אנחנו חייבים לחקור את זה. הדבר הראשון שאנחנו צריכים לעשות הוא לברר מה היא אבן החכמים. עוד מעט כיבוי-אורות בטירה, אז נלך מחר לספרייה ונקרא כל מה שאנחנו יכולים על אבן החכמים".
הארי הנהן. הרצון לגלות מי אחראי להפללתו גבר על החשק שלא לחזור לבית הפלפאף.
ביום למחרת, הוא וארני בילו את כל הבוקר בניסיון למצוא ספרים על אבן החכמים. הארי החליט שמוטב שלא לשאול את מדאם פינס, בהתחשב בכך שכל סגל המורים חושב אותו למתחזה אשר מתחקה אחר האבן.
"אני לא ישנתי חצי לילה." אמר ארני בישנוניות תוך שהוא מעביר עמוד בספר מאובק שהארי לא הצליח לזהות את כותרתו. "תזכיר לי מה אנחנו מחפשים?"
"מידע על אבן החכמים." אמר הארי. הוא עיין בדריכות רבה בספר "אלכימיה למתקדמים", אך שום אזכור לשום אבן לא היה שם.
"אני לא חושב שאנחנו בנויים לזה." אמר ארני. "אנחנו צריכים עזרה חיצונית. מישהו שטוב בספרים."
"כמה פשוט להגיד שאנחנו זקוקים לעזרה. בהצלחה לך למצוא כזאת. ועוד כאלו שיעזרו לי."
"הארי, מה עם תלמידי רייבנקלו? עם סלית'רין וגריפינדור לא הלך לך, אבל לא יצרת שום אינטראקציה עם אף תלמיד רייבנקלו מתחילת השנה. והם טובים בספרים, זה מסתדר! אנחנו חייבים עזרה."
"אולי אתה צודק." אמר הארי. הוא הגניב מבט אל הספר עב-הכרס הנח על ברכיו בייאוש. "אבל מי יוכל לעזור לנו? אני לא מכיר אף תלמיד רייבנקלו."
"בוא לפחות ננסה. שנינו מסכימים שהחיפוש שלנו לא יוביל לשום מקום". השניים יצאו מהספרייה והתקדמו אל האולם הגדול, לאכול ארוחת בוקר. הארי הביט בעניין בשולחן בית רייבנקלו. תלמידי השנה הראשונה נראו מעט עוינים.
"אל מי נפנה?" סינן ארני לכיוונו.
"ההיא שם, מימין- היא נראית נחמדה." הארי הצביע על ילדה ממושקפת בעלת צמה, שנראתה מתאימה לרייבנקלו.
"אני לא יודע." אמר ארני. "זאת ליסה טרפין. היא קצת מתנשאת. אף פעם לא אהבתי אותה".
"טוב, אז, מה איתו?"
"אנתוני גולדשטיין? אני לא יודע. הוא נראה קצת מוזר."
"זה נשמע שאתה מכיר את כל תלמידי רייבנקלו."
"ההורים שלי די מקושרים."
"בסדר, אז מה איתה?" הארי הצביע על תלמידה בעלת שער ארוך ושחור שנראתה ממוצא הודי.
"זאת- אני חושב שהיא ממשפחת פאטיל. לא זוכר את שמה. מה שכן, אני יודע שיש לה תאומה. רוצה לגשת אליה?"
"ננסה בשיעור שיקויים." אמר הארי. הוא הביט בילדה ובחן אותה. ארני צדק- אם מישהו יכול לעזור להם- הרי שזה תלמיד רייבנקלו.
הארי וארני ירדו יחד אל המרתפים. תלמידי רייבנקלו כבר היו שם, קוראים ספרי לימוד, מנוכרים מתלמידי הפלפאף היושבים לצדם. ארני סימן להארי בראשו להתיישב בשולחן מאחורי תלמידת הרייבנקלו, שקראה "אלף עשבים ופטריות קסומים" להנאתה.
"היי." אמר ארני. "את פאטיל?"
"אני מעדיפה שתקראו לי פדמה, אבל כן. אתה צריך משהו?"
"עזרה." אמר הארי ישר ולעניין. פדמה סובבה את מבטה והבחינה בהארי.
"אתה. כל הוגוורטס מדבר עלייך. אתה עומד לעקור את הלשון שלי אם אומר עלייך משהו רע?"
"מה?"
"שמועות של רייבנקלו. לא משנה. מה אתם צריכים?"
הארי התלבט אם הוא עדיין רוצה את עזרתה.
"פדמה," אמר ארני. הוא הביט בספר שקראה, מה שדחף אותו לדבר מידיעה שתוכל לעזור. "אני יודע מה את בטח שמעת על הארי. אבל הארי לא מתחזה. אנחנו צריכים להוכיח את זה, ואת חייבת לעזור לנו".
פדמה הרימה גבה. "איך אני יכולה לעזור?"
"טוב, אז-"
"שבו במקומכם, תלמידים." קרא קול מפתח החדר. סנייפ נכנס ומיהר להגיע למקומו. "פוטר, למה אתה לא יושב? 5 נקודות מהפלפאף." הארי לא הספיק להגיב, וסנייפ כבר קרא: "ועוד 5 נקודות על אי קבלת העונש."
"זה לא הוגן!" קרא ג'סטין פינץ'-פלצ'לי. "הארי הוא לא באמת תלמיד הפלפאף! אתה לא יכול להוריד לנו נקודות על זה!"
"שב בשקט, פלצ'לי, לפני שירדו לכם עוד נקודות". ג'סטין התיישב במחאה.
"היום אנו נלמד על סוגי שיקויים כאלו ואחרים. כמו צמח האקוניטון, לדוגמה. מישהו מוכן להגיד לי מה שמותיו האחרים?" כל תלמידי רייבנקלו הצביעו פה אחד.
"פוטר?"
"אה- נרקיס?" הארי התלבט אם מבטו של סנייפ מעיד על כעס או על שמחה על שנפלה בחלקו ההזדמנות להקניטו.
"תלמיד אחר?" כל תלמידי רייבנקלו הצביעו מחדש. "את." הוא הצביע על פדמה.
פדמה כחכחה בגרונה. "צמח האקינטון נקרא גם חונק הזאב או ברדס הנזיר." סנייפ חייך.
"ככה עונים תשובה, פוטר". פדמה הסמיקה.
במשך שאר השיעור ניסו התלמידים להכין שיקוי מרפא לכוויות, מבלי קשר לתחילתו של השיעור.
כשהשיעור נגמר, פדמה פנתה אל ארני. "נו, אז מה אתם צריכים?"
ארני נעץ מבט שואל בהארי. הארי הנהן כאות לאישור. "אנחנו צריכים שתעזרי לנו למצוא מידע על אבן החכמים."
"אבן החכמים? מה זה?"
ארני לא נראה מרוצה מכך שתלמידת רייבנקלו אינה יודעת דבר על האבן. "זה מה שאנחנו מנסים להבין. המתחזה האמיתי בהוגוורטס מנסה להפליל את הארי ולגרום לכולם לחשוב שהוא המתחזה."
"איך זה קשור לאבן החכמים ההיא?"
"כשהייתי מחוץ למשרד של דמבלדור," אמר הארי, "שמעתי את סנייפ מדבר עליה. הוא אמר שהיא לא בטוחה כאן, ושצריך להעיף אותי כמה שיותר מהר."
"רגע, לאט- ספרו לי הכל. מההתחלה."
הארי וארני סיפרו לה כל מה שקרה מהרגע שעלה הארי על רכבת האקספרס.
"אז אתה אומר שהמתחזה נעל אותך בשירותי הבנות של מירטל, ואז החדיר לתיק שלך את הרכיבים? אני חייבת להגיד שהצד הזה של הסיפור נשמע לי הרבה יותר הגיוני."
הארי חייך בהקלה. הידיעה שפדמה מאמינה לו הורידה לו אבן מהלב.
"אבל..." אמרה, "ניסיתם לגשת למירטל, שתהיה לכם לאליבי שבאמת היית בשרותי הבנות?"
הארי וארני שתקו.
"אוך, אתם כל כך הפלפאף. קדימה, בואו לשרותי הבנות." במקום לגשת לשיעור שינוי צורה, פנו הארי, ארני ופדמה לכיוון הקומה השנייה, אל שירותי הבנות. הארי פתח את הדלת החורקת באיטיות. "אורחים!" קולה הנרגש של מירטל נשמע מתוך תא השירותים. אך הבעתה השתנתה כשראתה במי מדובר. "אה. אתה שוב. עוד הפעם התבלבלת? תשאיר את הדלת פתוחה, שלא תינעל פה שוב."
פדמה הביטה בהארי בעניין. "אז זאת אמת, אתה באמת ננעלת כאן."
לפתע מירטל נראתה מעוניינת בשלושה הרבה יותר. "איך זה משנה?" שאלה בעניין.
"מירטל, אני צריך שתעידי בשבילי שהייתי כאן בזמן הפריצה למשרד של סנייפ. סנייפ מאשים אותי בפריצה למשרד שלו למרות שהייתי כאן. אם תספרי לסנייפ על זה, כולם ידעו את האמת!"
מירטל עיכלה את המידע ואז חייכה בתמימות. "על מה אתם מדברים? אני מכירה אתכם?"
לקחו להארי 4 שניות להבין מה היא עושה. "מירטל, זה לא מצחיק!"
"אין לי מושג מי אתה!" התגרתה.
"זה לא בסדר! אנחנו צריכים את העדות שלך כדי להוכיח את חפותו של הארי!" כעת זו הייתה פדמה. הארי וארני לא הכינו את עצמם לצעקה הזאת ונרתעו לאחור. מירטל הרימה גבה. "אני לא יודעת מי את, או מי אתם, אבל אתם לא תצעקו עליי בשטח שלי! צאו מפה!"
"בסדר, מירטל, סליחה." נכנע הארי. "זה מה שאת רוצה?"
"סליחה על מה?"
הארי חשק שיניים ועצר בעדו מלצרוח. "סליחה על שהאשמתי אותך בנעילה של הדלת. ושצעקתי עלייך והתנהגתי כלפייך לא יפה."
"אני לא זוכרת דבר ממה שהזכרת."
הארי נאלץ להזכיר לעצמו שמירטל היא רוח, ועל כן הוא לא יכול לתת לה אגרוף.
"בואו," אמרה פדמה בסלידה לעבר מירטל. "נחפש הוכחה אחרת." מירטל הסוותה חיוך וחזרה לתא השירותים שלה. הארי, ארני ופדמה יצאו משרותי הבנות.
"אני פשוט לא מאמינה. הרושם שעשו עליי הרוחות בבית הספר גרמו לי לחשוב שכולן מתורבתות ונעימות! אני שונאת אותה. היא כל כך מעצבנת!"
"אני מניח שחוזרים לתוכנית המקורית." אמר הארי. "אבן החכמים."
"בואו נראה מה אנחנו יכולים למצוא על האבן הזאת." אמרה פדמה בסקרנות. עיניה נצצו, מעידות על כך שהיא שמחה לקבל על עצמה את האתגר.
אבל שעתיים וחצי של סריקה מקיפה של הספרייה שלא הניבה דבר דעכו את התלהבותה של פדמה.
"זה לא יכול להיות! חייב להיות פה משהו על אבן החכמים! הארי, אתה בטוח ששמעת נכון את סנייפ? אתה בטוח שהוא אמר 'אבן החכמים'?"
"כן. אני בטוח. בכל מקרה, תודה על כל העזרה, פדמה."
"אתה נמצא בסיטואציה לא הוגנת. אני לא יכולה לעמוד מנגד."
"גם אני," אמר ארני והסיר את עיניו מהספר בו עיין. "זה פשוט לא הוגן שכל זה קורה לך, הארי".
"תודה לכם. לשניכם." אמר הארי בחיוך. הוא אמנם הכיר את פדמה רק הבוקר, אך הרגיש מחובר אליה יותר מאל רוב בית הפלפאף.
יותר מאל סדריק.
"אני חושב שנלך לשיעור לחשים עכשיו." פנה ארני אל הארי. הארי הביט בשעון הקיר. שיעור לחשים התחיל לפני 6 דקות. הארי לא רצה לפספס אחד נוסף. "בסדר." אמר וסגר את הספר שהחזיק.
"ניפגש בהפסקת הצהריים." אמרה פדמה והחזירה את ספרה למדף הספרים. הארי וארני הלכו ברחבי הטירה ונכנסו לשיעור לחשים. פרופסור פליטיק, שדיבר שוטפות על לחש הריחוף, הבחין בהארי והחל לגמגם. הארי הסיק שסנייפ כבר הספיק לעדכן את כל סגל המורים. לאחר כמה רגעים המשיך פליטיק את השיעור כרגיל, אך מדי פעם נעץ בהארי מבט נזהר.
"פשוט תתעלם." אמר ארני כשהבחין במבטים. "הם עוד יתנצלו בפניך כשיבינו את האמת. אתה תראה".
בצדה השני של הכיתה הבחין הארי בדראקו מאלפוי, מנסה להרים נוצה בעזרת לחש הריחוף. כמה מטרים ממנו עמד נוויל לונגבוטום, שקרע את הנוצה באיטיות במקום להעיף אותה. לפתע מבטיהם של הארי ונוויל נפגשו. הארי הופתע לגלות שמבטו של נוויל היה מפוחד. אבל אז הוא הבין- אם יש מישהו שוולדמורט ירצה להרוג- הרי זה נוויל לונגבוטום. הארי הבין למה לא פגש בנוויל עד כה מתחילת השנה. הוא דאג להתרחק ממנו. הוא פחד ממנו.
לפני שהארי שם לב, השיעור נגמר ותלמידי סלית'רין והפלפאף מיהרו לצאת מהכיתה. הארי לקח את ספריו והתקדם לכיוון היציאה. אך אז נתקל בנוויל. עיניו נפערו והוא ניתר לאחור באימה. בלי להסס הוא הוציא שרביט. "ת-תיזהר! אני חמוש. הרגתי את האדון שלך, אני אפטר גם ממך!" התלמידים היוצאים נעצרו במקומם ובהו במתרחש.
"אין לי שום אדון." אמר הארי באיפוק.
"הסתלק מבית-ספרנו, מתחזה!"
"אני לא מתחזה".
"תברח מהוגוורטס כל עוד אתה יכול!" נוויל אזר אומץ וכיוון את שרביטו אל הארי.
"בוא, הארי." אמר ארני ומשך בידו. "הוא לא שווה את זה".
בדרכו החוצה, קלט הארי את מבטו של דראקו נעוץ בו, אך חלף על פניו מבלי לומר מילה.
הארי וארני הלכו בדממה אל האולם הגדול. להארי לא היה תאבון. הוא רק הביט בארני בולס את חזה העוף שלו.
"הארי, אתה חייב לראות את זה." פדמה הופיעה מאחוריו בהפתעה. ארני נבהל ונחנק מהאוכל שבפיו.
"על מה את מדברת, פדמה?"
"תסתכל מה מצאתי מונח על שולחנו של סנייפ." היא הושיטה אל הארי מעטפה צהבהבה שחתומה על ידי משרד הקסמים. הארי פתח אותה ומצא בפנים פתק. הוא קרא בקול-
"שלומות, סוורוס סנייפ. קיבלנו את תלונתך לגבי התלמיד הארי פוטר, ושליחנו יגיע בעוד יומיים בדיוק כדי לבדוק אם מדובר בחשש מאומת. עד אז, אנא פקחו עין על התלמיד.
בברכה, משרד הקסמים."