הארי פוטר - וולדמורט בוחר בנוויל

חלק 25 - הקורבן

כל כך הרבה מחשבות התרוצצו במוחו של הארי, בעודו מקלל את הגוף הדפוק שלו על כך שמסרב לזוז.
זה קרה כל כך מהר. לרגע אחד הארי היה בטוח שהרמיוני צנחה על הרצפה חסרת חיים, ורגע לאחר מכן שמע אותה צורחת והצליח לראות אותה רצה לכיוון הגופה. מישהו קפץ כדי לקבל את הלחש הממית במקום הרמיוני. מי זה?
הרמיוני צרחה ובכתה, קולות הכאב של סנייפ רק גברו, והארי הלך והיטשטש.
"משרד הקסמים בדרך..." סינן סנייפ בשיניים חשופות. "אתה גמור, לסטריינג'."
רודלפוס רץ לכיוון רסיסי האבן.
אסוף את הרסיסים... לחש הקול, שהארי הניח כבר שהוא של וולדמורט עצמו, על פי הצייתנות בה רודלפוס נוהג כלפי הקול. רודלפוס חפן בידו את רסיסי האבן, ונראה היה שלא אכפת לו שהם חותכים את כף ידו.
פורר אותם... הורה וולדמורט. מה קורה פה? מה הוא מתכנן? רודלפוס עשה כמצוותו. הארי לא ידע איך, אבל רודלפוס טחן את רסיסי האבן. לא כך משתמשים באבן כדי להשיג חיי אלמוות... או שכן?
אין לנו זמן להפריש את סם החיים ממה שנותר מהאבן. אמר וולדמורט. קח את התנשמת.
הרמיוני הזדקפה לשמע ההוראה. הוא מדבר על ג'אול!
"חתיכת חלאה!" צרחה הרמיוני. היא נופפה בשרביטה ושילחה לעברו את הלחש החזק ביותר שהכירה.
רודלפוס התגונן בקלות.
ג'אול, שכנראה כל מה שהבינה מהסיטואציה זה שהאיש הרע תוקף את הרמיוני, עזבה את החבל של דראקו והסתערה על רודלפוס. רודלפוס תפס אותה ואחז בכל גופה בחמשת אצבעותיו בלבד.
ג'אול צווחה והתנגדה, אך לא הצליחה להיחלץ מאחיזתו.
"עזוב אותה!" הרמיוני הסתערה לעברו, אך בידו הפנויה, שהחזיקה בשרביט, שילח לעברה רודלפוס קללה שעילפה אותה במקום.
האכל את התנשמת ברסיסי האבן. ודא שהרסיסים ידבקו לגופה מבפנים, ושלא ישתחררו משם.
זו היתה ההוראה המוזרה ביותר שהארי שמע בחייו, וכנראה גם בחייו של רודלפוס, אך הוא ציית בעיוורון. הוא כישף את רסיסי האבן בלחש שלא היה מוכר להארי, כנראה משהו שידביק את הרסיסים לגופה של ג'אול. בשתי אצבעות הוא פתח את מקורה של ג'אול בניגוד לרצונה ודחף לשם את הרסיסים.
"מה אתה עושה?" אמר סנייפ וקם על רגליו. נראה שהכאב שהרגיש כמעט ופסק. הוא דידה אל עבר רודלפוס. "בעוד דקות ספורות יבואו לפה לעצור אותך. אתה תלך הישר לאזקבן. אני לא יודע מה אתה עושה כרגע, אבל זה לא יעזור לך לברוח. זה נגמר, לסטריינג'!"
סוורוס...
עיניו של סנייפ נפערו ביראה.
אני יודע מדוע בגדת בי. אינך חושב שאהבת ילדות נכזבת היא סיבה מטופשת לבגידה באדונך?
"אין לנו על מה לדבר." אמר סנייפ והסיט את מבטו. "הדבר כבר נעשה. איני בצד שלך יותר... וולדמורט." זו הייתה הפעם הראשונה בה שמע הארי את סנייפ קורא לו בשמו ולא אדון האופל.
באותו ערב נורא... אמר וולדמורט, הייתי צריך להיפטר גם מהשניים, אתה מבין את זה. הלכתי ללונגבוטום, ושלחתי את רודלפוס ואת בלטריקס להרוג את אותם, ואתה עצרת אותם. איני מבין מדוע ויתרת על מעמדך, כוחך וכל מה שהיה לך בגלל אהבה נכזבת. אך לא עוזבים את השירות שלי מבלי לשלם. אתה תמות, סוורוס. אם לא היום, אז מחר. צפה לכך.
רודלפוס, קח את הילד וברח.
"כך אעשה, אדון האופל." הוא השליך את ג'אול על הרצפה, לאחר שסיים להכניס לתוכה את רסיסי אבן החכמים. היא נופפה בכנפיה בחוזקה, במטרה להתרחק מה שיותר מהדמות המאיימת.
"קדימה, נוויל, אנחנו הולכים." רודלפוס סימן לנוויל, שעמד עד עכשיו בצד ובהה בהלם בנעשה, להתקדם איתו. אבל נוויל לא זז. הוא הביט בהארי. הארי הצליח לעשות את התזוזה הראשונה שלו מאז נפצע - לנענע בראשו בעדינות אל עבר נוויל. לא היה צורך בנאומים חוצבי להבות. נוויל ידע בדיוק מה הארי חושב.
"ילד, אמרתי לך ללכת. אתה חלק מאתנו עכשיו, זוכר את זה?" רודלפוס כבר הגיע לפתח החדר. נוויל בהה בו במבט מטומטם. "בוא כבר!" הוא התקדם אל נוויל ונעמד מולו. ואז התכופף כדי להיות בגובה עיניו.
"אתה אוכל מוות, נוויל. האדון רוצה אותך לצדנו. הצטרף אלינו."
נוויל הביט עוד קצת ברודלפוס, ואז נענע בראשו. "אני לא הולך אתכם."
"מה אמרת?"
"אני לא הולך אתכם!"
נוויל ניסה לברוח לכיוון השני, אך רודלפוס תפס אותו מהיד.
"עזוב אותי! עזוב אותי, עזוב אותי, עזוב אותי!" הוא החל להתנגד לאחיזתו של רודלפוס.
ולפתע, רודלפוס צרח. הוא שחרר את נוויל מאחיזתו. הארי מדמיין, או שידו של רודלפוס החלה להישרף?
"איזה סוג של קסם זה?!" צרח רודלפוס ואחז בידו הדואבת.
הרוג את הילד! ציווה עליו וולדמורט.
נוויל הביט במפרק ידו, ואז ביד השרופה של רודלפוס. "אני עשיתי את זה?"
"גע בפרצוף שלו!" צעק עליו הארי. נראה שיש משהו, אולי איזשהו כישוף, שגורם לכך שרודלפוס נשרף ממגע ידו של נוויל.
נוויל המבוהל ציית להארי במהירות מפתיעה ואחז בלחייו של רודלפוס. הצלקת של נוויל בהקה והוא צרח מכאב.
גם רודלפוס צעק. הוא הלך והתאבן, שערו נשר תחילה ואז - הארי נדהם - פרצופו של הלורד וולדמורט הוחבא בקרקפת של רודלפוס! המחזה היה מרתיע, ולמזלו של הארי לא היה צריך לחוות אותו הרבה זמן, כי אחרי השיער רודלפוס התאבן כולו ואז פשוט התפורר לאבק.
לנוויל לא היה זמן להשוויץ בניצחונו, כי שנייה לאחר מכן הוא צרח ואחז בצלקתו בחוזקה עד שהתעלף מהכאב.
פדמה מעולפת. הרמיוני מעולפת. נוויל מעולף. רון, מי שעכשיו הארי יכול היה לזהות כפרוואטי ודראקו - הביטו בכל מה שקרה בדקות האחרונות.
רגע, אז אם כולם חיים, מי...
הארי הביט בגופה שנחה קרוב אליו, עכשיו כשהיה פחות מטושטש, יכול היה לזהות את הטורבן...
לא... לא, רק לא קווירל.
הארי החל לבכות בחוזקה. לא עניין אותו מה הגוף שלו מסוגל ומה לא. הוא הניע את עצמו לכרוע מעל גופתו של הפרופסור קווירל ולבכות. סנייפ התיישב לידו, ובכה גם הוא. במצב אחר, הארי היה מתפלא שסנייפ יודע לבכות. אך עכשיו פשוט לא יכל לחשוב על כלום, מלבד על כך שבאשמתו הפרופסור קווירל לא ינשום עוד מאוויר העולם.