הסולטן שלי/גמור

פרק:17-הנסיכה גמזה

(מרתון- My birthday 🥳)

נ.מ אמל-

השומרים היו כמו הצל שלי וכל פעם שפגשתי את הסולטן במסדרונות הוא שאל לשלומי..

מרים סיפרה לי על ההוצאה להורג זה היה עניין גדול.

חלפו להם 3 ימים מתישים כל כך ומעצבנים. פארוק היה השומר ראש שלי ולא עזב אותי לשניה זה כבר התחיל להעלות על העצבים אז עכשיו אני בדרכי להתלונן על זה.

דפקתי בחוזקה על דלת חדרו של הסולטן.. כשפתח את החדר לא ציפיתי לראות אותו ללא חולצה עם שער פרוע .. "א..אמל? מה את עושה פה?" הוא מדבר מוזר.. הוא נראה לחוץ ומובך אין לי יושג למה אז אני פשוט ממשיכה "נמאס לי מהשומרי ראש האלה..אני בסדר גמור" הוא מהנהן נראה כאילו הוא בקושי שמע אותי "אוקיי בסדר..תבואי מחר בצהריים למשרד שלי ונטפל בזה."

הוא ממש נשמע מוזר כרגע. ואז אני שומעת "אתה בא?" קול נשי.. קנאה דוקרת את חזי וממלאת את בטני בחומצה צורבת. הוא מסתובב והדלת נפתחת מאט, אני מספיקה לראות אישה במיטתו בעלת שער ג'נג'י ושמיכה מכסה את גופה. "שניה" הוא אומר.

הדקירות האלה כואבות אך אני מתעלמת ומנסה בכל כוחי ללבוש מסכה נטולת רגש "אני רואה שאתה עסוק" הוא מכחכך בגרונו במבוכה "אה..כן" אני מהנהנת סומק מתפשט בלחיי אני קדה לפניו מסתובבת והולכת משם.

יותר מאוחר כשאני בגינת הארמון בשעה מאוחרת בערב אני מרשה לעצמי לבכות. דמעות חמות נוזלות על לחיי, למה אני מקנאה! לעזאזל הוא הסולטן מה חשבתי לעצמי.

אנחנו בחיים לא נהיה קרובים.
אז למה זה כל כך כואב לדעת את העובדה הידועה הזאת?

יפחה שקטה מתלתלת את גופי. הגינה הריקה והטיפה חשוכה גורמת לי לתחושה חופשית.

אני יושבת על שזלונג עשוי בד שגבירות הארמון יושבות בו באור היום.. השמלה שלי מתלכלכת בדשא שעל הריצפה אני לא טורחת להרים אותה אפילו.

אני מרגישנ טיפה חרטה כי השמלה באמת יפיפיה..

אני פתאום פורצת שוב בבכי.. יפחות קטנות בוקעות מפי הרועד.

"אמל?" אני קופאת למשמע הקול הקורא לי.. ניגבתי במהירות את דמעותי מקווה שלא היה סימן לבכי שלי. סובבתי את ראשי בזהירות. "הנסיך סלים!" עמדתי במהירות וקדתי לו.. הוא הביט בי בדאגה.. "הכל בסדר?" חייכתי במבוכה.. "אה כן".

הוא התקרב אליי יותר ואור הירח השקיף על פניי "את בטוחה?" הנהנתי.. "למה בכית?" שאל בדאגה.. פלטתי צחוק קצר ועצוב "כי לפעמים אני מתאכזבת, לפעמים אני יותר מידי..מלאת תקווה." הוא מחייך אלי בההדה.

"בואי שבי" הוא מחווה בידו לעבר השזלונג ושנינו מתיישבים. "ספרי לי מה קרה, אולי אני  הנסיך אבל אני גם בן אדם ואוזן קשבת" חייכתי בתודה. "יכול להיות שקיוויתי למישהו קיוויתי בידיעה שזה לא יקרה בנינו.." הוא קוטע אותי "והמציאות הקשה הכתה בפנייך?" צחקתי בעצב והנהנתי "כן"