הסולטן שלי/גמור

פרק:22-אז קח אותי אליו

"יסמין!" קראתי בבהלה, "מה את עושה כאן?" שאלתי בעודי מנסה להרגיע את הדופק הפועם בחוזקה בליבי. "או, היי אמל. פשוט חיפשתי את אחמד רציתי למסור לו משהו, כנראה שהוא יצא ולא אמר." היא מלמלה בחיוך קטן. מוזר שהוא לא אמר לאחותו הקטנה כלום עלינו. חייכתי חיוך קטן ונעים "אוקיי בסדר, " אמרתי בהנהון קצרצר ויצאתי מהחדר.

הלכתי במהירות לחדרי והנחתי את המכתב של אחמד מתחת לכריות הנוי שעל מיטתי. ראיתי שהמשרתות הכינו לי בגדים והתלבשתי בזריזות.
בקושי שמתי לב למה שלבשתי, אני רק יודעת שאני יכולה לסמוך על המשרתות שעשו בחירה טובה בבגדיי.

יצאתי מחדרי במהירות, וצעדתי במסדרונות המפותלים של הארמון, חיפשתי את סלים. אני חייבת לדעת מתי הוא יבוא, מתי אחמד יבוא.

האם נצליח להתחתן? האם נצליח לשמר את אהבתנו? האם הוא היה הסולטן שלי? ואני הסולטנית שלו? האם נהיה זה של זה? אוהבים לעד?

השאלות רצו במוחי , לא שמתי לב לאן אני הולכת והתנגשתי במשהו, או יותר נכון במישהו.

"אוי סליחה!" פלטתי במהירות. כשהרמתי את ראשי קלטתי את סלים, אך מבטו הקפיא את ליבי. הוא נראה..שבור.

"מה? מה קרה?" שאלתי בדאגה ואחזתי בזרועותיו. "אני צריך שתישבי אמל, אני צריך לספר לך משהו.. חשוב שתהיי רגועה." הלב שלי דפק במהירות, הרגשתי שהבטן שלי מתהפכת.

התיישבתי איתו על ספה מלכותית שהייתה באמצע המסדרון בארמון. "מה קרה? תדבר!" לחצתי. "בדרך לרפובליקה, בדרך לשם שאחמד הלך כדי שיאפשרו לכם להתחתן. אז בדרך הם נתקלו במורדים. הוא נפצע קשה, והוא כרגע מובל לכאן במשלחת של הארמון."

הרגשתי ריקנית, לא הרגשתי את גופי. לא את נשמתי. אפילו לא את כאבי. עיניי ראו שחור ואז הרגשתי שאני נופלת..

"אמל!"

♤

"היי, היי הכל בסדר.. לאט לאט מתוקה" חזרתי להכרה, סלים עמד מעל ראשי, ולידו אחות מתוקה שהצמידה בקבוק מסריח לאפי כדי שאחזור להכרה.

האחות מלמלה משהו לסלים והלכה. סלים הושיב אותי בעדינות על הספה, הכאב בראשי התחזק.

הוא הושיט לי בקבוק מים."קחי תשתי," לגמתי בשקיקה את המים. "הכל היה בסדר אמל, הוא היה בסדר" סלים לחש באוזני..