באושר ועושר

פרק טז

תראו, אפילו בשעה שהיא באמת יום ראשון

אז מה שלומכן אם כבר אני כאן בשעה אמיתית?

*

הצלצול הצורם של השעון המעורר שלו הקפיץ את מיקה בבוקר. הוא זינק לישיבה בבהלה והתנודד לרגע במקום מסוחרר. החדר ריצד בריצודי שחור וכתמי שמש מול עיניו.

"לעזאזל!" מיקה נהם, הקול שלו מחוספס משינה והמילה רכה. הוא עצם את עיניו ופקח אותן שוב כשידו מצלילה כמו מצחייה על עיניו.

"הא-מ," טוליפ מלמל. הוא מצמץ באיטיות מהכרית שפניו נדחקו לתוכה, לחיו ואפו קבורים בבד הרך ורק עין כהה אחת הציצה למעלה אל מיקה.

"בוקר טוב," מיקה אמר, ער יותר אבל לא ממש.

"ארוחת בוקר?" הקול של נואה אמר מהכניסה. הוא הופיע בפתח החדר, סינור פירחוני ששוליו כבדים ממלמלה מצהיבה נכרך סביב גופו ותחתיו הבגדים השחורים של אתמול. מיקה שפשף את עיניו באגרופיו ופתח את פיו. הוא סגר אותו.

"מה?"

"לא אכפת לך שהשתמשתי במטבח, נכון? קניתי מצרכים בסופר בפינה – "

"לא!" מיקה נפנף בידיו. עירני עכשיו. "זה נהדר, מצוין!" הוא זינק מהמיטה. בנס, כף רגלו ששייטה באוויר חמקה מפגיעה ישירה בטוליפ שהתרומם מעט מהכרית לבחון את הרעש. הוא נפל חזרה שפניו מטה שזיהה את נואה.

"אממ..." הוא פיהק.

"טוליפ, קום." מיקה ניער אותו. "יש אוכל."

עם הידע בא בצעדים מהוססים הריח. בצל נשרף וגבינה.

"אמממ..." טוליפ פיהק בשנית. הוא חבט באקראיות במרחב ביד מרושלת. "אממ..."

"עזוב אותו," נואה אמר. "הכנתי טוסטים."

"והבצל?" מיקה שאל והחל לאסוף בגדים מהרצפה. הוא פלה חולצה מהתפזורת שכיסתה את השטיח והצמיד אותה לאפו בשביל לוודא שהריח סביר. במשיכת כתפיים לבש אותה. טוב מספיק. בבוקסר וחולצה הוא עקב אחרי נואה שלבש אפילו את אותן גרביים עם חור מאתמול.

השולחן לא היה ערוך במטבח ושקית ניילון שכבה על צדה, תוכנה נשפך מפיה. כמה לחמניות, חבילת גבינה צהובה ושקית עגבניות. על הכיריים ליחששו שמן ובצל במחבת, שלוש לחמניות הצטופפו בצלחת על השיש, גבינה קרה עדיין בקעה מחתך במרכזן.

"אתה צריך שאני אוציא את הטוסטר?" מיקה ספק את ידיו ועקף את נואה. "הוא בארון למעלה. אני מניח שלא מצאת."

"אני מכין על המחבת."

"מה?"

"את הטוסטים?"

"איך על המחבת? צריך טוסטר בשביל טוסטים, זה בשם. כאילו קוראים לזה טוסט מסיבה."

"אמא שלי הכינה ככה," נואה אמר. מיקה השתתק. "היא טיגנה את הבצל ואז הוסיפה את הלחמניות עם הגבינה ולחצה אליהן עם המרית. זה יוצא טוב." נואה המשיך.