באושר ועושר

פרק ט

אני מרגישה כאילו כל שבוע יש לי תירוץ חדש

אבל לפחות השבוע זה אחד יצירתי...

אז ככה, אני גרה במושב ויש לנו חוות סוסים, למי שלא מכיר סוסים, אז תנו לי לספר לכם, סוסים זאת החיה הכי מתאבדת שיש. אם יש איך להפצע (וגם הרבה פעמים אם אין) הם יצליחו.

אז היום אחד מהם הרגיש צורך להוכיח את זה...

וצהל הוכיח שהטענה שלו על חשיבות הידע של עזרה ראשונה

בקיצור, קיבלתי טלפון חירום - סוס פתח וריד וכל החווה דם

זה היה תיאור די קרוב למציאות... לסוסים יש הרבה דם והוא אכן פגע בוריד כך שזה השפריץ לאללה, כיף. 

בכל מקרה, ביליתי איזה שעה וחצי עם סוס עם חוסם עורקים עד שהוטרינר הגיע 

למודאגים, הסוס בסדר גמור, הוא גם אכל כמה עציצים 

ועכשיו, לפרק שכרגיל באיחור

*

"אני אקפיץ את מיקה הביתה. זה רק מנומס אחרי שהאח הצעיר שלי גרר אותו לפה."

"אף אחד לא שואל את מיקה אם הוא בכלל רוצה לחזור הביתה?" מיקה שאל מתחת לחוטמו. השניים האחרים התעלמו ממנו. במקום זאת נואה שילב את זרועותיהם בחזרה והציע לטוליפ מרפק להשחיל את זרועו גם. טוליפ הטה את ראשו.

"פשוט בוא," נואה נאנח. לזה טוליפ הנהן. הוא הלך אחריהם את הדרך הארוכה סביב הכנף השמאלית של האחוזה. החושך הריח ממושק וורדים כבד ועשב קצוץ ומשהו אחר, צלול וקר שהיה הלילה. הם רק הקיפו את הפינה האחרונה אל תוך האור המסנוור של זרקורי התאורה כשסירנה צרחה לעברם.

שלוש ניידות בסירנות פועלות וצ'קלקות מסתובבות אדום-כחול נכנסו בחריקת גלגלים אל תוך החצר הפנימית של האחוזה.

"מה קורה?" מיקה שאל. נואה כיסה את פיו בידו ומשך אתו למטה וצמוד לקיר.

"אל תזוז," הוא ציווה. "תשאר פה ותשמור על שקט."

"למה המשטרה פה?" מיקה דיבר כנגד כף היד הלחוצה על פיו.

"שקט." נואה לא ענה.

"זה בסדר, מיכאל," טוליפ הוסיף. הוא טפח בהיסוס על גבו של מיקה.

"זה באמת יהיה בסדר," נואה הסכים בלחישה. מיקה הנהן. הוא הצמיד את מצחו לכתפו של נואה שכרע לצדו ועצם עיניים. טוליפ נצמד לאורך גבו, החום שלו נספג בעורו. הרעש של הנשימות של שלושתם והצווחה של הסירנות.

"משטרה!" קול חיוור בגלל המרחק צעק. ושוב: "משטרה! תפתחו!"

"הם יפתחו?" מיקה לחש.

"כן. אבא מנסה להעמיד פנים שהכל חוקי אצלו."

"זאת לא האמת," טוליפ ציין.