באושר ועושר

פרק יז

כה, אני מתנצלת על זה... היו לי כמה שבועות קשים

לא משהו לדאוג אבל לא הגעתי למספיק שקט בראש בשביל לעלות פרק, אני אנסה שזה לא יקרה שוב

בכל מקרה, אני מקווה שתהנו אל אף הצפייה הקצת ארוכה.

אם טרם התייאשתן 

*

"כן," אישר המלאך. "הוא נמצא בבית חולים. תרדמת רפואית."

נואה נרפה. פיו קרס מהקו הצר לתנוחה טבעית יותר, רכה ועיניו התעגלו.

"זה טוב?" מיקה שאל.

"זה אומר שהטבע יכול להיות יעשה את העבודה בשבילי," נואה הסביר.

"אתה מקווה שהוא ימות." הטעם של התפוח החמיץ בפיו. מיקה בלע את החתיכה שננעצה בגרונו במאמץ והניח את השארית על השולחן, במחשבה שניה, הניח גם את הכפית.

"מה אתה רוצה ממני?" כל הרוך נעלם מנואה, הלסת שלו הודקה ושריר זינק בצד פניו.

"כלום." מיקה נרתע.

"אני – " נואה נשף. הוא כפה במאמץ רוגע על פניו וניסה לחייך. זה נראה מעוות, חיוך שהתפתל מעל שיניו שנחשפו בנהמה בניסיון להסתיר אותם.

מיקה הסיט את עיניו אל טוליפ. הפיה ישב זקוף, ידיו על ברכיו ורגליו כפופות בתשעים מעלות. נוקשה ולא טבעי על הספה. הוא לא דיבר. הוא אפילו לא הסתכל על מיקה אלא נעץ מבט בנואה אבל מיקה הרגיש את הלולאה שהידקה את חזהו משתחררת.

בכל זאת, סוף טוב. טוליפ הבטיח סוף טוב, לא?

לא שטוליפ היה כל כך משכנע.

"אנחנו נמצא פתרון," מיקה אמר. "בלי להתפלל שמישהו ימות."

נואה צחק אל ברכיו, גבו נקמר וכתפיו רעדו.

מיכאל הניח יד על שכמו.

"אולי נוכל לשכנע אותו," הוא אמר.

"איך?" נואה הרים את ראשו. העפעפים שלו נצבעו אודם מזהיר והתנפחו אבל לחיו נותרו נקיות מברק הדמעות.

"איומים," מיקה הפתיע גם את עצמו. "כמו בסרטים או משהו, ובספרים," המשיך מהר.

"זה יכול לעבוד," מיכאל מלמל. ריכוזו זלג החוצה מהשיחה ואל מחוזות רחוקים ועיניו הכחולות אחריו, איבדו את הפוקוס.

"איך?" נואה חזר על דבריו. מיכאל נאנח והניד בראשו. 

"בטוח נמצא משהו. כאילו, רק נצטרך לחקור קצת," הבטיח.

"אני יכול למצוא את האהובים שלו," טוליפ הציע. "אם יש לו אהבת אמת זה יופיע בספרים שלי."

"וילדים?" נואה שאל.

"לדעתי אין," אמר מיכאל. "לא בא לבקר אותו אף אחד בבית החולים."

"היית בחדר שלו?" מיקה שאל.