באושר ועושר

פרק ד

באופן מפתיע ביום הנכון... 

*

עזראל ירה במדרכה. היריה צלצלה. דנדון התחזק באוזניו של מיכאל וריח של בטון ואבק שריפה צרב באפו.

"לא צעצוע," הוא אמר בריפיון.

"לא," עזראל הסכים.

"אוקיי," מיכאל לקח נשימה. "אוקיי," עוד נשימה. "אוקיי," נשימה. "אני יכול להתמודד עם זה."

עזראל ירה במדרכה פעם נוספת.

מיכאל זינק לאוויר וצרח.

"לא! אוקיי, לא! לא יכול להתמודד עם זה!"

"תרגיע כבר, רכרוכית," עזראל לגלג. "רק קצת נשק חם."

"איך קוראים לאידיוט הזה..." מיכאל מלמל לעצמו. "טורופ? טולי? טוליפ!" הוא קרא בנצחון.

"מה?" עזריאל מבולבל שאל. 

"טוליפ! חתיכת פיה חסרת תועלת שכמוך! אלא אם הבגדים החדשים האלו חסיני כדורים, אתה ממש לא הצלת אותי! היי! אני בסכנת חיים פה!"

אבל אף נקישת אצבעות לא נשמעה ואף בחור נאה להפליא בבגדים אפרורים לא הופיע.

עזראל ומיכאל חיכו קצת בשקט לפני שעזראל סלסל את שפתו העליונה בזלזול וצחק.

"אז רק שנינו פה."

"באמת איפה הביריונים שלך?" מיכאל שאל.

הם הסתכלו מסביב. לא היה זכר לשני הרי האדם המקועקעים. במקום לצד המדרכה ניצבו שתי דלעות כתומות.

"מה?" עזראל גמגם. "מה זה אמור להביע."

"יש פתק," מיכאל הצביע ברוב תועלתיות. הוא הרים את הפתקית הצהובה זוהרת שנחה על הכביש בין שתי הדלעות וכיווץ את עיניו לראות את הכתוב באור האפלולי של מנורות הרחוב. "הקסם יפוג בחצות. אני מאחל לכם ערב נעים, טוליפ, פיה סנדקית."

"הפיה הסנדקית שלך חתיכת אידיוט, הא?" עזראל אמר.

מיכאל הסכים בחוסר רצון.

"אז מה אנחנו עושים?" הוא שאל.

"מאיזו בחינה?" עזראל ענה. הוא עדיין צפה בדלעות באומללות, אולי הביריונים היו אצלו בהשאלה והוא הבטיח להחזיר אותם בלי שריטה. בעצם, הפיכה לדלעת נחשבת יותר או פחות משריטה?

"הכל כזה? נפרד כידידים?" מיקה המשיך. 

"כן – כן," הבן של המאפיונר מיהר להסכים, הנהן. מיכאל נאנח בהקלה והסתובב ללכת כשיד שמנמנת אצבעות תפסה בזרועו. "רגע, לא!" עזראל קרא. "אמרתי לאבא שאני מביא את החבר שלי. אתה חייב לבוא."

"אבל אני לא החבר שלך!"

"אתה כן להערב," עזראל קבע. ובזה הוא הרים חזרה את קנה האקדח מהמדרכה אל חזהו של מיכאל. "תתחיל לזוז, מאהב."