באושר ועושר

פרק ב

היי לכן!

טוב אז, מקווה שנשארתן קצת במשך ואתן להוטות להמשיך כי הינה פרק שני

ובאופן מפתיע אני אפילו לא מאחרת ביום!

*

"אוי." מיכאל מלמל. "הבכיין הקטן באמת הלך להתבכיין לאבא שלו. ואבא שלו הוא ראש המאפיה..." הוא נתן לראשו להשתמט על הדלפק. "איך זה ממשיך לקרות לי?"

"כבר לא כל כך אמיץ?" הילד עקץ.

"אומר מי שהביא שני ביריונים להתמודד עם בחור אחד בגובה מטר שישים על עקבים," מיכאל החזיר. קלט מה אמר וקילל את עצמו. הוא לא ילמד לשתוק, הא? הוא הצמיד את ידיו לפיו. הוא כל כך הולך למות היום.

הילד פקד משהו שמיכאל התקשה לשמוע דרך הזמזום באוזניו. עיניו נקרעו לרווחה שאחד הביריונים שלף מוט ברזל מאיפשהו (כיס? אנשים שומרים מוטות ברזל בכיס?) והתחיל להתקדם לעברו. הוא טפח עם המוט על כף ידו השניה. צליל החבטה הדהד.

החזה של מיכאל התכווץ. הוא בלע בעצבנות. זמן לברוח.

הוא נרתע לאחור, נמנע בקושי מלהתרסק עם הכיסא על הרצפה בנס ופרץ בריצה שפופה כמעט זחילה אל דלת המחסן. הוא ניסה לסובב את הידית, פספס, ציפורניו חרקו על המתכת. הוא ניסה שוב. החזה שלו עלה. ירד. טעם מר הכביד על לשונו.

"תפתחי, תפתחי, תפתחי!" הוא לחש לעצמו.

בניסיון השלישי היא נפתחה. הוא נפל פנימה וטרק אותה מאחוריו. נעל אותה. לרגע נח, לחיו שעונה על המשטח הקריר.

"ברל'ה, ברל'ה, צא החוצה!" בא קול מבחוץ. ואחריו חבטות שהרעידו את הדלת.

מיכאל צווח. הוא התרסק אחורה מהדלת על ישבנו והתרחק בזחילה למקום הבטוח יחסית בפינת המחסן. שם התכווץ לכדור ורעד, בין מדפים עמוסי קופסאות נעליים. הוא חיבק את ברכיו לחזהו והתנדנד קדימה אחורה.

"זה יהיה בסדר, זה יהיה בסדר. מישהו יבוא לחפש אותי, או שיקראו למשטרה."

"זאת לא נראת תנוחה נוחה," העיר קול.

מיכאל זינק ממקומו בצרחה. הוא תפס את אחת הקופסאות, התעלם מזוג הנעליים שנפל ממנה, והניף אותה מעל ראשו לכיוון התוקף שלו.

"זהירות," אותו קול אמר. נשמעה נקישת אצבעות. הקופסא שמיכאל אחז התפוררה בידיו והתפזרה לכל עבר בענן נצנצים ורודים. מיכאל בהה בידיו. הוא החזיק כופסא, הוא היה די בטוח בזה. אולי הוא יותר בהלם משחשב. או שהביריונים הצליחו לרסק לו כבר את הגולגולת.

חבל, יש לו גולגולת יפה.

המחשבה הזו הייתה מטרידה מספיק בשביל לשכנע אותו שעדיף להתמקד בעכשיו ולדאוג אחר כך אם זה בכלל חלום שנובע מפגיעת ראש חמורה.