באושר ועושר

פרק ה

היי! 

אוקיי, אז אז, מה קורה? 

קצת מאוחר אבל עדיין בראשון, הינה הפרק הבא

*

מיכאל הצביע על הכביש. "כאילו – " הוא הצביע בנחישות, בדקירת אצבע עזה " - תסתכל על הכביש."

עזראל דרך על הבלם. המכונית סטתה בחדות לשוליים בחריקת צמיגים. מיכאל נחבט בחגורת הבטיחות, ציפורניו התחפרו בעור המושב, השאירו שריטות לבנות.

"מה לעזאזל?" הוא צרח.

"תקשיב לי, חתיכת בן זונה – " עזראל עזב את ההגה על מנת לדחוק את קנה האקדח מתחת לסנטרו של מיכאל. "אתה תתנהג כמו חבר טוב או שאני מפוצץ לך ת'ראש. הבנת, רכרוכית?"

מיכאל בלע בעצבנות. המתכת הקרה ליטפה את הגורגורת שלו והנשימה שלו נעצרה וגמגמה. זוויות העיניים הפנימיות שלו שרפו. הוא ממש, ממש, לא רצה למות. במקום לבכות, הוא הנהן. בלע. מתכת קרה נגד עור. הוא הנהן שוב.

"הבנת?"

"הבנתי."

האקדח התרחק מפניו. ההילוך שולב והמכונית זינקה חזרה לזרם הדליל של התנועה בצירוף צפירה צורמת. מיכאל צפה קדימה ולעס את שפתו.

טוליפ! טוליפ! הוא ניסה לקרוא במחשבותיו לפיה הסנדקית חסר התועלת שלו.

שום פיה, רק הכביש שהמשיך לרוץ מלפני המכונית אל מתחת לגלגלים והקילומטרים שהמשיכו להאכל מהמהירות. השכונות השתנו שוב, המבנים גדלו והתרחקו אל מאחורי שבילי גישה ארוכים וגדרות עם שערים כבדים. אל מול שער כזה עזראל הפנה את המכונית בחדות.

הוא עצר. גלל את החלון ודחק את ראשו וזרועו ברווח. הוא לחץ על אינטרקום ונבח לתוכו ברגע שצליל הנקישה הודיע על חיבור.

"זה עזראל. תנו להיכנס."

"כמובן," הקול זמזם ברטט מכני דרך הרמקולים הקטנים של המכשיר. "מיד."

השער הכבד גנח מתכת-על-מתכת והחל להיפתח בתנועה חלקה כלפי פנים. שביל הגישה התמתח ממנו, מעוקל וגמיש כמו גב של חתול. העיקול התרחב לחניה עצומה לרגלי מדרגות הכניסה של הבית. לא, אחוזה. המבנה הלבן העצום, המואר בזרקורים מסביב, בהחלט לא היה בית.

הוא נבנה כקוביה עיקרית שמשני צדיה נמתחו מהמבנה כנפיים ארוכות מלאות חלונות רחבים לצורת ח. כל הקומה העליונה הבריקה ונצצה כשהאור מהזרקורים הוחזר מהחלונות. הקוביה המרכזית גהרה מעל החניה כמו מפלצת לבנה ועיוורת, אף חלון לא פגם במישורי השיש החיוור ורק עיטורי זהב מעודנים סיטטו את החיבורים בין לוחות האבן. התחושה הייתה חלקה, טהורה.

כמו גם, עצומה.

מיכאל התכווץ בכיסא.

"צא כבר."