באושר ועושר

פרק ח

למה אני מעלה כל כך מאוחר? כי אני כל כך דחיינית שאני אחיה לנצח.

אני מצטערת על הבדיחה המורבידית משהו

בואו נחזור לפיות... 

זה עדיף מהניסיונות המביכים שלי להיות מצחיקה

*

כאילו עצם העובדה שתשומת ליבו הוסבה לדבר, מיקה הצטמרר. לשונות אוויר קפואות מבחוץ זחלו על זרועותיו ומשכו עור ברווז בעקבותן.

"זה בסדר," מיכאל אמר בשנית. הוא דחף את מיקה ביד על גבו אל הדלת. "גם טוליפ חושב שזה רעיון מצוין."

הזכרת שמו של הפיה הסנדקית האידיוט שלו הזריק חום לורידיו של מיקה. הוא התיישר והסתובב, מילים על שפתיו. המסדרון שממנו באו עמד ריק, מטאטאים, מגבים וערמות דליים אבל אף מלאך שומר.

"מה לעזאזל - ?" מיקה שאל.

"הוא מלאך, הוא בא והולך," נואה ענה. הוא שלח יד ותפס במרפקו של הבחור הבלונדיני. "בוא, אין אנשים בחוץ." ומשך.

מיקה כשל אל מחוץ לדלת. היא נטרקה מאחוריו בנקישה קלה ונבלעה בתוך קיר האחוזה. רק סדק צר שסרטט את היקפה סימן שהייתה שם בכלל דלת.

"מה הקטע אם כל הדלתות הנסתרות?" מיקה מלמל לעצמו. הוא טלטל את ראשו. דלתות נסתרות אחר כך, לדבר עם הברמן החתיך עכשיו. הוא חייך ורפרף בריסיו אל נואה. נואה הטיל זרוע כבדה סביב כתפיו.

"תראה!" ביד שלא הקיפה את מיקה, נואה החווה על החושך. הם היו בחלק האחורי של האחוזה וללא האור שזרקו הזרקורים בחזית וללא האור ששטף מחלונות פתוחים המקום טבע בשחור. גבולות מטושטשים של צל על צל סימנו מה שהיה אולי עצים ואולי רוצחים מטורפים עם סכינים. מיקה לא היה אופטימי בנוגע לסיכוים.

"מה אני רואה?" מיקה צמצם את מבטו. "כי אני לא רואה כלום. אתה מתכוון לרצוח אותי עכשיו ולקבור אותי בחצר האחורית שלך? זה מה שמגיע לי שאני הולך כמו מטומטם אם הכבשה השחורה של משפחת פשע! הולכים לקצוץ אותי לחתיכות ולאכול את הלב שלי ו – " מיקה הלחיץ את עצמו. החזה שלו עלה וירד בפרעות ואפו צרב, זיוויות עיניו עקצצו. "אני צעיר מכדי למות."

"דבר ראשון, אין דבר כזה צעיר מכדי למות. דבר שני, אני לא מתכוון להרוג אותך. אתה חושב שהייתי הכבשה השחורה של המשפחה אם הייתי רוצח?"

"כן!"

"אבא שלי חותך לאנשים אוזניים ושולח אותן לנשים שלהן," נואה ציין.

"מאוד וון-גוך מצידו," מיקה החזיר בחוסר ריכוז. החזה שלו עדיין כאב מהתנשפויות והפה שלו החזיק בטעם מתכתי.

"אני לא מתכוון לרצוח אותך. או לאכול אותך," נואה אמר.

"זה טוב."