❝Even a drop of sin can be cured if you just believe❞
"קדימה אקמי, את עומדת לאחר." נשמע קולה של אמילי קורא מהסלון. לגימה מהקפה חתמה את טעמו המר של הבוקר והיא לא הייתה מרוצה מהעמידה בזמנים. "אין לנו את כל הזמן, את מעכבת אותנו." אמילי קראה בשנית, מזרזת את אחותה שאת נשימותיה מהצללים לא שמעה ועפר גופתה לא נישא על גבי רוח העבר. היא הסבה מבטה בעצבנות אל עבר שעון היד שהראה את הזמן שחלף, הדקות שעברו, ידי המחוג נעו קדימה והזמן לא נעצר. אמילי רקעה ברצפה בחוסר סבלנות ואוזניה העלו אדים.
תפילות הנערה קיבלו מענה ואדונית הצללים הגיחה מחדר המלוכה וירדה במורד שביל הבחירה כשידיה השמוטות מותירות את תיק כבודתה מאחורי גבה שאסף הוא את גרגרי האבק שהצטברו בין חריצי המדרגות. פסיעותיה האיטיות הרתיחו את האחות שעצביה עלו מעל הראש, מחכה היא רק להסיע את אחותה אל היעד בכדי שתוכל להשתחרר מאותה החובה שכלל לא הייתה צריכה לעשות. "אני לא מבינה אותך, את לא ישנה כל הלילה אבל כשצריך להזדרז את מאחרת... תהיי אחראית ותתחילי לעמוד בזמנים, עוד יעיפו אותך משיעורים באוניברסיטה ככה." אמילי אמרה וקמה ממקומה לאחר שהניחה את ספל הקפה הקר על השולחן.
למרות הכעס שביעבע בליבה, אמילי ידעה שמאורע נדיר זה יש פעם בשנה. עם נופים מרהיבים, פעילויות חברה ומסיבות אחרי השקיעה, אקמי החלה לצאת מהאפלה הסמיכה. הנערה שאור היום היה אוייבה הנצחי ואת האוויר לא זכתה לשאוף, פסעה היא אל דלת המחיצה שתוציא אותה מבית הרוחות. צעד קדימה ומבט מושפל, עם כיפת המגן אף קרן אור אותה לא חדרה. מוכנה היא ללכת נגד עיקרונות השלטון רק כאשר קידום אל הבית יחתם בסוף היום. חיוך רך עלה על פניה של אמילי כשאקמי יצאה מהבית, רואה את הזרעי הבגרות מצמיחים שורשים, פורחים קדימה וגדלים. אך נסתרות הם הסיבות וכך גם התשובות, מדוע נערה חשוכה זו יצאה היא אל עולם הבריאות?
דלת הבית נסגרה וכך גם העסקה, אקמי היום לא תחזור אל בית משפחת אחותה. כטווס גאוותן בעל נוצות מרהיבות, אמילי הלכה אל מכוניתה הכסופה, פתחה את הדלת ונכנסה לתוכה. בעודה לא מפספסת אף רגע בכדי לסדר את שערה, האחות הלחוצה את המכונית התניעה והחלה לנסוע אל בית הספר אחותה. ומאחורי הכיסאות בין המושבים הרכים, נערת האופל שללה כל קשר עם החיים. תוהה היא על בחירתה העגומה לצאת מבית המחסה אל אוויר העולם עם הידיעה שמסעה הארוך אולי לא יושלם. אך כל בחירה מביאה איתה קושי והאפלה מטשטת את ראיית הבאות. אקמי לא ידעה מה גורלה אותה ידריך כשאת נערי האנוש אותם תפגוש. עיני התכול נעצמו עם הדממה ומחשבת הנערה התכנסה עם עצמה. היא נכנסה אל העולם השחור בלי אף חרטה זאת כי מקום חשוך זה הוא המקום האידיאלי לכל מלאך שנפל.
המסע טרם התחיל אך משימת המלאכית הוגדרה מראש, להחזיר את הטיול לימי קדם בו שלטו היוצרות. בעוד החושך נכח ורצה הוא עוד לשלוט, משיכת כתף הורידה אותו מכס המלכות בו שקק להמשיך להיות. עיניים שלא ראו אור וגוף הריקבון עייף הסבו מבטם אל האחת שנעמדה מולם, בוהה בגוף השלם שקרא עבורם. "הגענו." אמילי אמרה וזזה לאחור, נותנת מקום לאחותה האפלה לעבור. בעוד אקמי התרוממה ויצאה אל המדרכה, רצונה היה להישאר תחת כנפי האפלה.
"להתראות, תעשי כייף חיים." אמילי נופפה לשלום לאחר שאקמי נעמדה מול שער השאול.
