❝May your nights be dark and your nightmates even darker❞
אפלה,
חדר חשוך,
הכל שחור.
לא רואים שום דבר.
השעה 6:13 בבוקר, השעה המיוחלת, שעתו של השטן להתגלות בפני עלובי האנוש הקוראים לו מהמעמקים. טיפות שעווה החלו לטפטף מהנרות אשר היו מונחים על כל קודקוד הפנטגרם שהיה מצויר על הרצפה. אש, אדמה, מים, אוויר ורוח. עיניה הכחולות בהקו במעגל לנוכח המאורע, ובראשה רק מחשבה אחת, הגיהנום. קולה העדין הפציע והתחזק, נעשה אפל יותר ויותר, התחושה שהפעם הוא יבוא. חיוך זדוני התפרש על שפתיה החתומות מדם.
"אדוני השטן בחסדך אנא עלה אותי, אני מתפללת לך בכדי לקבל את הכוח להסכים, בראשי ובביצוע שאותו אני רוצה לעשות. הסוף שהייתי משיגה בעזרתך. הו שטן אדיר, האל האמיתי האחד שחי שולט בנצח נצחים, אני מפצירה בך לעודד את -"
למשמע חריקה, עיניה של ישות האפלה ננעצו בדלת הפתוחה למחצה המאפשרת פתח לאור מהמסדרון לחדור פנימה ולהפר את החושך הנצחי שהיה כפוי על החדר. כמו חדר בלי תחושת זמן, החושך בלע את כל אשר נגע. עם תחושת הלילה התמידית אשר הייתה שרויה בתוך החדר, רק טיפת אור אשר הורשתה להיכנס פנימה מכל מקור כל שהוא הייתה האחת עם היכולת לבשר על מצבה של העולם החיצון, העולם שמעבר לקירות החשכה.
עיניה נעצמו למראה אלומת אור חזקה שיצאה מהמנורה הגדולה שהייתה תלויה על התקרה. "בוקר טוב עורב שחור." אמרה בחורה בעלת שיער חום חלק וחולצה לבנה החושפת חלק נכבד מכתפה ומכנס הג'ינס הכחול אותו לבשה הגיע עד קצה רגלה. היא נכנסה פנימה וסגרה אחריה את הדלת למשמע אנחה. "אקמי, שוב פעם את והטקסים שלך? את יודעת כמה חשוב זה לשמור על אורח חיים בריא. תעשי את זה בשעות אחרות, למה בשעה כל כך מוקדמת בבוקר?" הבחורה אמרה למראה שקי השינה שהופיעו מתחת לעיניה של אחותה, היא ידעה שאקמי שוב נשארה ערה כל הלילה. אקמי פתחה את עיניה בזהירות למראה אחד מהדברים השנואים עליה ביותר, אור, אור השורף את נשמתה האפלה. היא התיישבה לאחור על מיטתה וגיששה סביבה, מחפשת את שמיכת הלילה שתגאול אותה מייסוריה. כשידה הרגישה במגע פרוותי, אקמי משכה את שמיכתה השחורה ועטפה אותה סביבה כך שכיסתה אותה לגמרי. למשמע קולה של שמה שיצא מפה אחותה בת העשרים ואחת, אמילי, אקמי פתחה את השמיכה ואפשרה לחשוף את פניה אל אוויר העולם. "לא אקמי, דיה!" אקמי דייקה למילות דרישה ומחאה. אמילי שמה את ידה על מצחה, כוחותיה אזלו כבר מזמן. "דיה, אקמי, מה זה משנה. תתבגרי כבר את לא בת חמש! תסתכלי סביב ותתחילי לדאוג לעצמך." אמילי אמרה בייאוש המלווה בדאגה והסתובבה בחזרה אל עבר הדלת.
אקמי קמה לאט ממיטתה, מעיפה את שמיכתה מעליה אל הרצפה ונעמדת בתוך הפנטגרם שמרבית מידה מכסה את פניה. אצבעה הייתה מונחת על אפה ואגודלה מצידו האחד נח על הלחי בעוד ששאר אצבעותיה הונחו בצידו השני, פרושות על אזור הלסת. עיניה נקבו כדם היוצא מנימיו. "אקמי הוא רק שם זמני בתוך הכלי שנקרא גוף. אני דיה הגדולה, תשתחרר מהעולם הארור המוגדר 'החיים' ", אקמי הפצירה. אמילי התעלמה לחלוטין מדברי אחותה והשעינה את ידה על ידית הדלת. "מה שתגידי, אקמי. רדי למטה לאכול ארוחת בוקר", אמילי אמרה ובנימה זאת כיבתה את האור, פתחה את הדלת ויצאה מהחדר כשידה דוחפת את הדלת אחריה מהרגל. טריקת הדלת הביאה עימה רוח שכיבתה את נרות הטקס ובכך גרמה לחדר לחזור לקדמותו, חושך על פני תהום. דלת החדר נפתחה לעיתה ועיני הנץ בוהקו מתוך החושך הבולע כל דבר אשר נתקל בדרכו. מבטה היה נוקב השידר אדישות וכעס, העובדה שאחותה הפריעה לה להשלים את הטקס היומי הציתה את ליבה האפל. "לוציפר ינקום באלו המפריעים למנוחתו".
