❝I'm certain there's more "me's" that you have yet to know❞
השמש מעל שולחת היא את קרניה החמות לברכת יומה וצונחת מטה כברווז הנצוד מיריעת הציד המביא איתו את החשכה. העננים הלבנים נצבעו להם בצבעי השקיעה. ומבין כל הצבעים הצובעים את אותו הרגע, צבע אחד בהיר ומיוחד האיר את אותה פיסת מדרכה עליו התהלכו רגלי האדם, הולך הוא אל מקור חפצו. "כן?" נשמע קול אימהי מתוך הבית. האמא פתחה את הדלת והסתכלה על הישות הבוהקת מיופיה מהילתה הקורנת הזוהרת סביבה. "שלום, מה מביא אותך הנה?" שאלה האם. הנערה הטתה את ראשה בחינניות. "הגעתי לביתו של טארו נכון? באתי לאסוף אותו." הנערה השיבה. קולות גלגלים נגררו הם מאחורי הנער אשר הלך אל פתח הדלת, רואה את אמו מדברת עם חברתו להצלה. "היא באמת באה." טארו לחש בקול מאחורי המדרגות, בוהה הוא בגדולתה של המעמד החברתי. הוא לא חשב שהיא תקרא את המכתב שהשאיר בסוף היום על יד כיתתה.
"טארו, החברה מהמכתב שכתבת באה לאסוף אותך." האם קראה וטארו קפץ במקומו. הוא ידע שעליו להתייצב ויהי מה. חריקות הגלגלים הסגירו את מקומו. היצור הפחדן יצא ממחבואו והתקרב עם תיבת אוצרו. אלה חייכה וחיכתה לטארו שיצא מהבית. חיוכה השאיר את האם עם ראש שקט ומצפון נקי. "שיהיה לך בהצלחה מתוקי, אל תשכח לסמס לי שהגעת ליעד." אמרה האם ונופפה אל עבר בנה אשר יצא מפתח הדלת ונעמד ליד שותפתו למסע. "בסדר." הוא ענה לאמו והסתכל אל עבר שותפתו. "אם אני לא אשרוד, תגידי לאמא שאהבתי אותה." אמר טארו לאלה עם עיניים מלאות נחישות ופה משקשק. "בסדר אני אמסור." אלה אמרה בקול בדחני מעט. היא הייתה בטוחה במאה אחוז שלא יקרה לטארו שום דבר אך למען בטחונו הנפשי מילותיה סיפקו הן אישור הגנה וחותם למילותיו.
"תודה שבאת, אני מפחד ללכת לבד למקומות שאני לא מכיר." טארו הודה בפני אלה בעודו הולך אחרי האור המגן עליו מפני שמיכת החשכה המוחלטת הקרבה ובאה, הולכים אל עבר ביתם של אלו הרוצים במותו. "את בטוחה שלא יהיו שדים שיקפצו עלי מתחת למיטה?" שאל הפחדן הראשי עם טיפת האומץ שאגר בכדי לשאול שאלה זו אל מול סגידת האור של בית הספר. "אני לא יכולה להבטיח לך." אלה אמרה בשיא הכנות. "אבל מה שכן אני יכולה להבטיח לך שנוכל לבקש מהם יפה שיניחו לנו. הכל אפשר לפתור בעזרת שיחה מכובדת ונאותה. כך נוכל לישר את אי ההבנות בין הצדדים".
חריקות הסערה הגבירו צעקתן בעת גרירתן על שפת המדרכה. אלה הסתכלה לאחור והרימה גבה. "למה הבאת מזוודה? אתה לא הולך להיות שם במשך שנים", טענה אלה. "זה בשביל שאוכל להיות מוכן לכל תרחיש." טארו הסביר, מגביר את קצב הליכתו למשמע אותם חריקות הרודפות אותו מתחילת דרכו. "את לא יכולה לדעת איזה שד ימצא אותי ראוי לארוחת הבוקר הלילית שלו ויאכל את נשמתי עד תום." הוא הוסיף ומילותיו זעקו פחד. "איך אתה יודע שזה מה ששדים עושים?" שאלה אלה בסקרנות. "ראיתי במו עיניי. סרטים נועדו למנוע מאנשים לחזור על טעויותיהם." טארו השיב וגופו שיחרר זרמים עזים מהמחשבה על אותו סרט אימה שצפה באחד הלילות שלא בכוונה. "תהיה בטוח שמה שקורה בסרטים נשאר בסרטים." אלה אמרה ברוגע עם חיוך על הפנים. מילותיה חתומות בסלע התהילה.
