❝Some thought magic came from the mind, others the soul, or the heart, or the will❞
רוח הפרצים שאגה החוצה בעת פתיחת דלת הטירה הנעה, מעיפה את השמש הקופחת מעל פני השטח. לחישות המוות אשר יצאו הם מאותה הדלת התעופפו סביב, משגיחות על כל פרט ופרט כעין שלישית עבור האדון. ומתוך הטירה רגל נגעה בקרקע המבעבעת מחום אך לא נכבת. פסיעותיה קדימה קראו לרוחות להסתודד ביניהם ולעוף אל עבר הדבר הקרוב ביותר לאדונם. עיני הנץ לא נראו ואוזני המכשפה לא נשמעו, קוסמת השדים לא חשפה היא את פרצופה. עם מגן מעליה ישות האופל נכנסה דרך שער האימים אל תוך השטח המקולל, חושבת שיום יבוא והיא לא תצטרך לעבור בו עוד. היא הרגישה את הסכנה אורבת לה בכל פינה. אור השמש הוא אויבה.
כקוץ בשדה פרחים לחישות קרות הורגשו באוויר, עפות לכיוונה של הקוץ המביא הוא רק מטרד לשדה. מגן הקסמים פעל הוא כמו קסם, משבית את כל הרוחות מלחדור את קליפת המגן אל עבר מי שמאחור, מי שמסתתר, לא רוצה להיחשף. במאבק יום יומי הקוסמת עברה את השדה ללא פגע ונכנסה אל מקום המנוחה הזמני אשר מספק לה צל, קור והגנה. הקוסמת יכלה להוריד את המגן עכשיו, שימוש בכוח שלא לצורך הוא בזבוז משאב. עוד מעט היא תגיע אל מקום המבטחים, רק עוד קצת.
"תודה רבה, שיהיה המשך יום נפלא." נשמע קול רך כציפור היוצא מפתח דלת האוטובוס אל עבר הנהג. אותן קרני האור שיצאו מהנערה היו בלתי ניתנות לפספוס. פסיעותיה הראשונות אל שער בית הספר היו ללא ספק הרגועות והשלוות ביותר בסביבה. השקט והרוגע שסיפקו את השלווה פנימית עבדו כמו קסם, מרגיעות את הנשמה. לא לקח יותר מכמה פסיעות קדימה מלתת לרגע העצמי להתפוגג. כוכבי הלכת הסתובבו הם במעגלים סביב גדולתם השמש אשר מספקת קיום לכל כוכבים אלו, מושכת אותם אליהם בעזרת כוח המשיכה. "היי אלה, בוקר טוב אלה, מה נשמע אלה?" היו אלו הם מילים מעטות אשר תפוסת האוויר יכלה לתרגם מגלי קול פשוטים המפוזרים לכל עבר לשפת אדם. חצר בית הספר פרח מתלמידים כמו שלא פרח מעולם.
אלה נעמדה כפרח חמנייה גבוה בשדה, מקבלת את כל אור השמש והתהילה ומספקת מענה לכל הסובבים שחיוכה לא נמוג מפניה. למרגש רוח פרצים המכה את השדה, כל פרחי הבר אשר הקיפו את החמנייה המחייכת נבלו ופניהם היו מרירים. "הינה היא שוב, למה לא מסלקים אותה מבית הספר כבר." אחת מהבנות לחשה לחברה שלידה. "אני חושבת שהם מפחדים להיות מקוללים אם הם יעשו זאת." לחשה השניה בחזרה. כמלחמה קרה אשר השתלטה על השדה לחישות קרות אלו נזרקו לכל עבר, מלאו את חצר בית הספר והעכירו את האווירה בעוד שהפרח היחיד שנשאר עומד ניסה להחזיק הוא מעמד. ניסה להישאר זקוף והמשיך לפרוח ולהאיר את הגן.
אלה עזבה את החבורה שמסביבה לאחר שאקמי לא נראתה בחצר בית הספר. היא נאנחה מפני שלא אהבה את כל האווירה שנוצרה סביבה למרות שיכלה לחוש באנרגיה האפלה היוצאת ממנה שגורמת לכולם להגיב איך שהם מגיבים. אלה נכנסה אל בניין בית הספר עם כל שאר התלמידים. בין כל התנועה ושלל הפקקים אלה הבחינה בזווית העין בגוש האופל מחזיק במטרייה השחורה המשמשת כחרב אביר ושריון מגן עבור אותה אבירת אופל המגנה על עצמה מפני העולם שבחוץ. דחיפה קטנה שלא במקום מתלמיד אקראי גרמה לאלה למעוד קדימה ולאבד את מיקודה. היא הרימה את ראשה וחיפשה את אקמי אך היה זה חיפוש שווא, אקמי נעלמה כלא הייתה. אלה מצמצה עיניה והטתה את ראשה בבלבול. "אני יכולה להישבע שהיא הלכה בכיוון השני..." אלה מילמלה לעצמה והסבה את גופה אל עבר הצד השני, הולכת אל כיתתה אשר אותה חולקת עם אקמי ושאר ילדי הכיתה. ומאחורי עמוד ליד המדרגות המחלקות בין שכבות הגיל השונות התבונן לו נער הסקרן לתשובות.
