❝Close your eyes and think of your dead friends❞
רקיעות רגליים ושולחן ערוך חתמו את סימנם בקומה התחתונה. אמילי ישבה במקומה שמסביבה עוד ארבע מנות מוגשות ומצולחתות עבור ערב זה. ערב בו היא תרשום ביומנה בעמוד הראשון את 'תחילתה של שינוי' עבור שינויה של אחותה. היום אליה היא חיכתה. היא התרגשה מאוד ולא יכלה עוד להתאפק. היא רצתה להכיר את חבריה החדשים של אחותה, דבר לו ציפתה שנים. להפריח חיים בבית השומם מלא אזכורי הצחנה והריקבון. היא שילבה ידיה וחיכתה לאורחים המכובדים.
"את בטוחה שלא יהיה רעל בפנים נכון?" קולו המפוחד מלוא הספק של טארו נשמע מקירות המדרגות, חוזר ושב. "אלא אם אתה חיי לפני המהפכה הצרפתית אז יש סיכוי." אלה השיבה, מפגינה את הקשבתה בשיעורי היסטוריה. טארו מחה את הזיעה ממצחו לרווחת הקלה. "מזל שאנחנו לא", הוא קרא. "אבל מה אם נסענו בזמן ועכשיו אנחנו שם בלא מודע?!" הוא החל להיכנס להתקף פאניקה. "ולמה אתה חושב שזה מה שקרה?" שאלה אלה. "זה כי זה מה שהם רוצים שנחשוב. שאנחנו יכולים להירגע ולהנות מחיים שקטים שבפועל אנחנו אסירים תקועים במימד החלל והזמן!" טארו פצה בפיו וזיעתו הראתה סימניה. "אבל הם בטח רוצים שנחשוב שהם חשבו שאנחנו חשבנו על מה שהם חשבו! אז נתנהג שאנחנו לא יודעים, אלא אם זה מה שהם רצו שנחשוב שנעשה!" טארו אמר ונשם עמוקות, מנסה להרגיע את עצמו מלהרעיד את כל הבית. "מי זה 'הם'? אתה חושב יותר מדי. קריאת ספרים עלתה לך למוח." אלה אמרה ושמה ידיה על ראשו. "אני חושבת שניתן למי ש'כלא' אותנו פה צ'אנס. מי אמר שהם רעים? אל תשפוט ספר על פי הכריכה." אלה השיבה וירדה עם טארו אל עבר המדרגה האחרונה. בצידה הנגדי של מדרגות החיים והמוות נשמה אפלה מפקסת את עיניה הנוקבות משפיכת הדמים, בוחנת ומתבוננת בשניים וחיוכה התחמני לא נמוג הוא מפניה.
נגיעה במדרגה האחרונה והאורחים הלכו על עבר מקור הריח שובה הלב. "הם מפטמים אותנו היטב." טארו קרא וליבו נמס מכל טוב. אדים חמים עפו לעברו ועטפו את ליבו, מקנים את תחושת החמימות השובה אליו לא ציפה שיכנע בקלות. אלה יכלה להרגיש זאת גם היא. "אילו ריחות", היא החמיאה ונכנסה אל המטבח וטארו אחריה, לא מסוגל לחשוב צלול. האדים נכנסו לו אל מרכז החשיבה דרך האוזניים. חיוכה של השפית נפרש מאוזן אל אוזן למראם השניים, מחכה שהתיישבו ויתחילו בארוחה.
האדים המשיכו לעלות מעלה והגיעו אל מסדרון האימה שם השדים רק מחכים לקריאת הקרב לצאת מהצללים. ריחות אלו נשאפו פנימה אל תוך נחיר האדם אשר נשאר עומד, שואף את כל האדים לגופו האנושי. "אדים נשרפים בלהבות בשר האדם המשתוקקים הם לאוכל זה. כניעתי תישרף איתם ולא תשוב." היא אמרה בגאווה וקול בטנה רטן. "בני אנוש..."
"אז," אמילי פתחה בשיחת פתיחת החיים. עבר זמן מאז ניהלה שיחה על צד שולחן האוכל והיא הייתה נרגשת עקב זאת. "מה שמכם? שמי אמילי", היא ענתה.
"אלה",
"טארו",
שניהם ענו.
"אחותי הקטנה מתנהגת אליכם יפה?" אמילי פתחה בסבב השאלונים היומי עבור אורחיה. "היא מבטיחה לנו מקום בגיהנום, אהיה אמיץ ואתגבר על כל שד שירצה לאכול את נשמתי!" טארו השיב בפה מלא, מאמין שבבוא הימים יהיה אמיץ מספיק בכדי לעמוד מול כל פחדיו. הוא שכח על מה ניסה להימנע מלעשות לפני כמה דקות, הרעב מטשטש את צלילות הראש. "אנחנו נהנים מאוד, אחותך היא בן אדם מיוחד במינו." אלה השיבה וחיוכה החמים הרגיע את אמילי שפניה התעוותו למשמע מילותיו של טארו.
