ההפסקה הגיעה ואיתה המוני התלמידים נוהרים אל עבר חנות המזכרות היוקרתית שמרוויחה היא את כספה מכל אותם מבקרים שאת טיולם במקדש חותמים במזכרות שנושאים הם את חווייתם הבלתי נשכחת אותה צברו במהלך היום. אלה התקדמה עם כולם אל עבר החנות שהתמלאה עד מהרה באלפי קונים שתפסו את מקומם בתוך העדר שכיסה את החנות שחולקה לשלושה ביתנים. "תזכרו, יש לכם שעה. לאחר מכן נפגשים באולם המרכזי", אלה הזכירה את הזמן שהוקצב, למרות שהיא בעצמה תהתה אם הוא יספיק לכולם.
והיא ביעדה הקודם נעמדה דוממה, מתעטפת בגלימת הברדס האפלה שעליה הגנה מפני השמש הקופחת שבאה לרעתה. לא היה לה אכפת אם תשכח שם לתמיד והוטב שכך לטובת המשימה עליה הוטלה להשלים.
אך אף אחד לא נשאר מאחור, משפט זה הוא המפתח של כל מנהיג המדריך את קבוצתו.
"אקמי, את לא רוצה לקנות מזכרת?" קולה של אלה נשמע מרחק כשהתקרבה אל התלמידה שנעמדה בצל המזרקה. "אני בטוחה שאחותך תשמח לדעת איך את מבלה בטיול, ומזכרת יכולה להיות דרך נפלאה להראות איך את מרגישה כלפיה", אלה הסבירה והניחה ידיה על ידיה הקפואות. מבטה המחמם ימיס כל לב קפוא אך לב אפל יבלע כל קרינה של אור שתנסה בו לעבור. אף מתנה לאחות המקוללת לא תשמח את ליבה השחור ואקמי העדיפה להעביר את זמנה בפינה הרחק ממקור אנוש.
בעודה נגררת בלב ברירה אחר מנהיגת הקבוצה, עיניי הנץ סרקו אחר כל תנועה לא נכונה. היא הסתגרה בתוך עצמה ונכנסה לעולם החשוך בו הכירה ואהבה בעודה שמרה על קשר עין עם הסביבה הזרה. השתיים נעצרו כשמולם נגלה תור ללא סוף ושביל התלמידים טשטש את העמדת המרחק של התחלתו. אלה הפנתה את ראשה אל עבר נערת המוות שפניה הוסתרו בכובע הברדס והרימה אותו למראה עיניי התכול היפות שבהקו בעת חשיפתן. "היי, אל תהיי ככה, באנו לטיול בכדי להנות. לפחות תהיי עם כולם גם אם את לא רוצה לקנות אף מזכרת. קל נורא ללכת לאיבוד כאן. תשארי בסביבה, ההפסקה עוד מעט תיגמר, אוקיי?" הניצוץ בעיניה חיוכה הרך רצו רק טוב ואת מצוקת הבדידות אלה לא רצתה לראות עוד. רתיעתה החברתית השתקפה מבעד לעדשה שחשפה את הסודות ואלה על פחד זה רצתה לעזור לאקמי לגבור. המשימה לשיפור חייה רק הלכה וגדלה ככל שאלה בילתה יותר זמן בחברתה וקשר החברות התדהק סביב צאוורה.
שתיקת הדמים בלי אף מענה, אלה לא קיבלה תגובה מנערת האופל. פניה האדישות ללא הרגש לא שונו מקצת ואלה רק קיוותה שאת מיסרה הצליחה להעביר בבטחה.
קריאת חירום מכיס הנשיאה סיימה את המפגש ללא התראה. "רק שניה אקמי", אלה זזה הצידה בנימוס כשהרימה את הטלפון שצילצל. "כן טארו, משהו חשוב?" אלה שאלה בזמן שהתרחקה מנקודת הציון הרועשת בה עמדו.
השפתיים מילמלו מתחת לחשכה שחזרה להשתלט על גופה של נערת החיוורון הרזה. קולות המומים מחברת המתים לחשו אזהרתם על צופה מסתורית שאחריה עקבה מאחרית הימים. מבטה הקר הופנה אל מקום המחבוא בו הנערה הסתתרה מאחור, עם עט שלוף ומחברת פתוחה, כותבת כל פרט אותו בחנה.
גלים אפלים ששודרו ממרחק היכו בשורשי העץ שהסבו את תשומת ליבה של הצופה. מבטה הורם חיש ומחברתה נסגרה בטריקה כשהבחינה באקמי נוצעת בה במבטה הקר. "סליחה, לא התכוונתי להפריע." היקארו פלטה בלחץ שגרם למחברתה היקרה להחליק מידה. היא התכופפה במהירות בכדי להשיב את מה שנפל, מקווה שטעויות אלו לא יחזרו על עצמם. "אני מצטערת אם גרמתי לך לאי נוחות." היקארו אמרה לאחר שאספה את השלל ופרצופה האדים כשאקמי הופיעה מולה.
היא לקחה צעד לאחור ופניה הוחלפו בנחישות. עם מזל שכזה, אין מקום לאף טעות. היא סידרה משקפייה, קיפלה שרוולים ופתחה את מחברתה, מוכנה לרשום כל פרט ופרט בה תעזר להשגת מטרתה הנעלה. "תסלחי לי, יש לי שאלה שאני רוצה לשאול אותך. ובכן, הרבה אם לומר האמת."
היקארו אמרה בזמן שהחלה לצייר את אקמי בעמוד ריק במחברת. "רק אל תזוזי", היקארו הוסיפה בכדי להתביית על המטרה כשעיניה ריצדו הלוך ושוב. אין זמן לבזבז, ההפסקה עומדת להיגמר בקרוב.
