"אל תהרסו את מה שכבר נעשה." נשמע קול הקורא מבעד לצללים, עוצר מלאכתם מלהתחיל. אלה החזירה את הטלפון לכיסה לבקשת הקול, כבוד הוא ערך עליון עבורה. "טוב, כנראה שהחשמל לא יחזור לעולם." היא השיבה ומשכה בכתפיה. אף נימוק לא היה משכנע אותה לומר אחרת. "מה?!" טארו קפץ בבהלה. "ממש לא! אני לא עומד להישאר פה עוד שניה אחת במקום החשוך הזה! ובכלל למה אנחנו פה? איפה סנפאי!" טארו היה על סף דמעות, הוא לא עמד יותר בלחץ. "אני חושבת שאתה יודע טוב מאוד איפה היא." אלה אמרה וחיוך ערמומי עלה על פניה.
זה מובן מאליו לא?
בעזרת הפנס אלה חשפה את הישות המבוקשת, מאירה את גופה שנגלה בחשכה. עם מהירות של חתול ורגישות של עטלף הישות הסיטה מבטה הרחק ממקור האור, מסונוורת מחשיפתה הגלויה לעין האדם. גופה כוסה במהרה בשמיכת הלילה המגנה עליה מאור זה.
טארו שחזר לעמוד לצד אלה לאחר התגלית מצמץ את עיניו בפעם השלישית. הוא הרגיש בושה שלא ידע את זהותה לפני כן.
"סנפאי! את לא מפסיקה להפתיע אותי כל פעם מחדש." הוא אמר והקלה רבה הופחתה מליבו.
"יום המזל שלך הגיע כי היום אתה עומד לבלות איתה עשרים וארבע שבע." אלה השיבה וכיבתה את הפנס. חיוכה המתחכם נסתר בחשכה, מסתיר את סודותיה העמוקים ביותר. היא יודעת הכל.
"למה אנחנו בלי חשמל? אני מת מרעב וחושך מפחיד אותי כי אני לא רואה כלום. בבקשה אני רוצה לפחות הסבר! אילו אמילי הייתה פה היא בטח לא הייתה נותנת לזה לקרות! איפה היא בכלל?! ואלה תחזירי את הפנס!" כמו גייזר מתפרץ טארו הוציא את כל שאלותיו שלא קיבלו עוד מענה. אי הוודאות היה המכשול להורגו וזאת הוא רצה למנוע טרם הזמן יכה בשעון.
נר הלהבה כבר הודלק באמצע השולחן, מעיף את הדאגות של אלו שהטילו בו ספק. שעוותו החמה נטפה מטה במהירות, גוזלת את הזמן שנותר להארת חלל זה.
משיכת כתפיים מפי אקמי סיפקה את תשובתו של הנער. עכשיו לטארו לא היה ספק, התשובות אותם קיבל היו נוראיות יותר ממה שחשב. "יש רק הסבר אחד לכל זה. השדים תפסו את אמילי ואנחנו הבאים בתור!" טארו לא יכל שלא להתחרפן מהממצאים.
גלגול עיניים מפניה של אלה וטארו הרגיש יד האוחזת בכתפו. "אתה לא חושב שאתה נסחף יותר מדי? החשכה מעוורת אותך לגמרי." אלה הרגיעה את מוחו השרוף חסר הרחמים, האפלה השתלטה גם עליו.
עכשיו כל הכייף מתחיל.
לרגע של דממה שפיזרה את גל הרגשות אל קרקעית הים התשובות האמיתיות צפו על פי החשכה. "הגוף האנושי הוא רק כלי זמני שמכיל את הנשמה האפלה לעת עתה. גוף זה ניתן להחלפה ולא ישומש שוב".
הנערים נעמדו קשובים ולא הוציאו הגה.
"עיסוקי אנוש מדחיקים את העברת הנשמה בשלמותה ומפריעים לחיזוקה. כל דבר חומרי יעלם מעל פני האדמה בעת ירח הדם יוריד את טיפתו האחרונה. שם הגורל יקבע".
