❝When the darkness strangles the light - the shadow would appear against is own will❞
האור בשמיים הפציע כאשר העננים הועילו בטובם להזיז את עצמם הצידה בכדי לתת לאותם קרניים חמות לרדת אל אדמת כדור הארץ. מבין תלמידי בית הספר, הנשמות הטובות, קרן האור פגעה בילדה אחת מיוחדת במינה, נערה אשר כינויה עמד לפניה- 'הגחלילית הזוהרת'. כל האור אשר נערה זו מקרינה ומשדרת יכול לספק את כל החשמל בבית הספר. היה זה כמה דקות לפני שפעמון בית הספר עמד להשמיע את קולו. הנערה נכנסה דרך שער בית הספר בעודה מחזיקה בכתפיות תיקה, שערה הזהוב גלש מאחורי גבה והסתיר את קדמת התיק. הנערה פסעה כמה צעדים קדימה אל עבר חצר בית הספר ולפני שהספיקה להוציא מילה כמות נכבדת של נערות הלכו לכיוונה. "היי אלה, רוצה שנלך ביחד לכיתה?" אמרה אחת מהבנות אשר הלכו לכיוון מקור האור של בית הספר. "בוקר טוב היטומי." אלה הסבה את מבטה לעברה וחיוך חמים פרש את פניה. "אני אשמח אך עליי לעבור בחדר מועצת התלמידים קודם, השארתי שם כמה מסמכים שעלי להגיש." אלה השיבה. "אני לא רוצה שתאחרי. תתקדמי לכיתה, אני אצטרף מאוחר יותר." היטומי הנהנה והמשיכה להתקדם בלעדיה. כל שאר הבנות שהיו מסביבה קלטו שאלה עסוקה והמשיכו בדרכן. הזדמנות הפז שלהן נסוגה אם כי נשברה לרסיסים היכולים להתאחות בכל עת.
אלה חייכה אל עבר היטומי ההולכת ומתרחקת. היא הסתכלה סביב והקשיבה לשקט שגרת היום של הבוקר אשר הופר כאשר פעמון בית הספר צלצל ."זה הסימן שלי." אלה אמרה לעצמה בקול ופסעה קדימה ברגל ימין, מתחילה את יומה בחיוביות. "פססטט." לפתע נשמע קול הלוחש מבעד לסורגי שער בית הספר. אלה הסתכלה סביב, מנסה לקלוט את מקור הרעש המוזר. היא הסתובבה אחורה וראתה בחורה האוחזת את ידיה בשער, ללא תלבושת אחידה. "כן? את צריכה משהו?" שאלה אלה בהרמת גבה. היא ידעה שהבחורה לא שייכת לבית ספר בכלל אם כי גם לא תלמידה, היא הסיקה שהיא אחות של אחת מהתלמידות. "כן, שמי אמילי ואני אחות של אחת מהתלמידות פה. תוכלי בבקשה למסור לה את זה? זה האוכל שלה." אמילי אמרה והושיטה בין הסורגים שקית ובה חבילה של סושי עם בקבוק קטשופ קטן בצד. אלה התקדמה אל עבר השער ולקחה את השקית. "אני אוודא שהמשלוח יגיע לייעודו, רק מה הכתובת?" היא שאלה. "אקמי קורוקומה." אמילי ענתה והנהנה בראשה, מוקירה את תודתה על אדיבותה של הנערה לעזרה. "אמסור זאת, והיה נחמד להכיר אותך." אלה ענתה ועזבה את המקום עם חיוך כשהמשלוח בידה. אמילי צפתה בנערה יפת התואר מתקדמת אל עבר בניין בית הספר. הליכתה הייתה נינוחה והיה ניתן להבין בהילה הזוהרת שהוחזרה ממנה. אמילי חייכה חיוך כי ידעה שהיא יכולה לסמוך על אותה תלמידה. "ילדה נחמדה." הייתה זו מילתה האחרונה של שליחת האוכל לפני שחזרה על עקבותיה והלכה מהאזור אל עבר מכוניתה. יום עמוס עוד לפניה.
אלה הלכה במסדרונות בית הספר הריקים מאדם, כל התלמידים היו כבר בכיתותיהם. היה זה רגע של שלווה ונחת עבורה. היא נעצרה בפתח כיתת מועצת התלמידים, פותחת את הדלת ונכנסת פנימה. על השולחן היו מונחים ערימות על ערימות של מסמכים. הראייה יכולה להטעות ולגרום לנו לחשוב שיש הרבה מה לעשות ושהעבודה אף פעם לא תגמר, מה שיגרום לחוסר מוטיבציה ולעצלנות יתר. אך דבר זה מעולם לא הפריע לאלה לתפקד, המילה 'לא יכולה' לא נמצאת אצלה בלקסיקון. היא הביטה בדפים ולקחה אותם מהשולחן, מצמידה אותה לחזה. מבט קטן אל עבר החדר ואלה כבר הייתה בחוץ עם הדפים בידה. היא החלה ללכת אל עבר כיתת האם אשר כבר הייתה בתחילתה של השיעור הראשון. האור הנכנס מחלונות בית הספר זהר עם שבירתם בעת כניסתם דרך החלונות השקופים, מאירים את דרכה של אלה בזוהר יוצא מן הכלל.
