נסיכת מאפיה

פרק 13

אני ידעתי שזה העולם שנכנסתי אליו, אבל הוא בן שבע עשרה. הוא אמר שהוא הרוויח את המקום שלו בדם, אבל לא רציתי להאמין. הוא לא גדול ממני בהרבה, והוא מאוד קרוב להגדרה של שד. בלי בעיה הבנתי שהדם על בגדיו וגופו לא היה דמו, אולי חוץ מהדם מפרקי אצבעותיו שבלי ספר היו חתכים שנגרמו מאגרוף. אולי אלימות לשם אלימות היא דבר נתעב בעיניי, אבל לא אהבתי את זה שהוא מתנהג אליי כאילו אני תמימה, כאילו אין דם על הידיים שלי, כאילו לא ראיתי מוות.

רציתי לעצור אותו, לומר את כל זה, אבל לא יכולתי, הוא לא צריך לדעת על החיים שלי, לא מעבר למה שהוא כבר יודע. אני צריכה לחזור לשחק את הדמות, אלו החיים. סטיתי מהדרך יותר מדי פעמים בזמן שאני פה, אמרתי לו הרבה יותר מדי. אני סוכנת, והכאב מהאימון בבוקר הזכיר לי את העובדה הזו. רציתי נורא לעלות שוב על ההליכון ולרוץ עד שיכאב לי מספיק בשביל להכהות את כל החושים שלי, בשביל שאני סוף סוף אחזור להיות מקצוענית, אבל ידעתי שזה יפגע בי יותר מדי. אמרתי לו שאני מכירה את הגבולות שלי, לא שיקרתי. שיקרתי לו על כל כך הרבה, ועכשיו קיבלתי את האישור שהייתי צריכה. הוא אדם רע. הוא לא רק עוד ילד, אני לא משתמשת בו בשביל להגיע לאבא שלו, הוא צריך ליפול בעצמו.

***

הייתי בחדר שלי כששמעתי קולות במסדרונות. עצרתי את המוזיקה ששמעתי והקשבתי בשקט. הקולות דיברו באיטלקית מהירה, המרחק של הקולות הקשה עליי לעקוב, אבל זה היה משהו על פשיטה של הFBI על אחד המועדונים. אם אני רוצה שהם יסמכו עליי זו ההזדמנות שלי. יצאתי מהחדר וראיתי כמה מהחיילים של דניאל שבאו והלכו בשבועות האחרונים, הם נעצו בי מבטים סקרניים כשהלכתי ישירות למשרד ונכנסתי בלי לדפוק. "לפני שאתה אומר משהו, אני רוצה לעזור." אמרתי והתעלמתי מהמבט הזועם שקוותה נעץ בי, הסתכלתי רק על דניאל שלא הראה שום רגש על פניו. "לא." הוא בקושי הסתכל עליי, ניערתי את התחושה המוזרה שהאדישות שלו גרמה לי. "אם את לא רוצה לחזור למרתף את תחזרי לחדר שלך ואל תצאי עד שאני אומר לך, ואל תנסי לשנות את דעתי, זה לא יצליח לך. את נשארת מחוץ לעסקים של המשפחה." לא רציתי לעצבן אותו אז יצאתי מהמשרד, אבל במקום ללכת לחדר שלי הלכתי לחדר הכושר, לא היה לי ברור למה אני עצבנית מהיחס שלו אליי, אבל זה הכעיס אותי ולמי אכפת מהכאב, הייתי צריכה להשתחרר מהכעס הזה בשביל לעשות את העבודה שלי בצורה הטובה ביותר. הורדתי את החולצה ונשארתי בחזיה וג'ינס ארוך. לא לבשתי נעליים ולא ממש היה לי אכפת, ידעתי שאני לא יכולה להשתמש בידיים שלי בלי לפגוע בעצמי, זה לא אומר שאני לא יכולה לבעוט בשק אגרוף במקום להכות אותו, וזה מה שעשיתי, וזה כאב, והכאב שחרר אותי. זה לא שאני נהנית לפגוע בעצמי או משהו, פשוט הכאב החזיר אותי למציאות כל פעם מחדש. אי אפשר לעשות את העבודה הזו בלי לקבל תועלת כלשהי מהכאב, כי אם לא הייתה לך תועלת לא היית עושה את זה. דניאל ילמד בדרך הקשה שככול שאני יותר כועסת או שיותר כואב לי אני יותר מסוכנת, כי זו מי שאני, דניאל אולי מפלצת שנהנת מההרג, אבל אני לא יכולה למות, כי כבר ארבע שנים אני לא באמת חיה.