נסיכת מאפיה

פרק 22

הסיוט היה הדבר הכי נוראי שחוויתי כבר שנים. לא חלמתי על זה מאז שהתחלתי את האימונים, אבל עכשיו הוא חזר בכל הכוח.

הריב של אמא ואבא לא נתן לי לישון, זו לא היתה הפעם הראשונה שהם רבו בזמן האחרון, זו לא היתה הפעם הראשונה שהם רבו היום. "ויקטוריה היא היתה החברה הכי טובה שלך, איך יכולת לעשות את זה?" אבא שאל, קולו היה חלש, כאילו לא רצה שאשמע, אבל שמעתי. לגדול עם שני מרגלים אומר שלמדתי מאוד מהר לשים לב לכל דבר סביבי. לא יכולתי לסבול את הריב שלהם יותר. יצאתי מהחדר "אבא, אני לא יכולה להרדם, אפשר לצאת לטיול? אני רוצה שתראה לי את הכוכבים." אמרתי, הוא חייך אליי "כמובן פרינצ'יפסה" הוא אמר בחיוך ותפס בידי, אבל יכולתי לראות את העצב בעיניו. כשיצאנו אמא התקשרה למישהו, אבא הסתכל עליה וחיוכו נעלם. חשבתי שדמיינתי, כי ברגע שהוא הסתכל עלי חיוכו חזר. "לאן את רוצה לטייל פרינצ'יפסה?", הוא תמיד קרא לי ככה, נסיכה. "לא אכפת לי, אני רק רוצה שאתה ואמא לא תריבו יותר." אמרתי והסתכלתי על נעלי הבית שלבשתי "ונוס, יפה שלי, אנשים רבים, כשיהיה לך מישהו שתאהבי אז את תביני את זה, לפעמים גם אנשים שאוהבים לא מסכימים על הכל, וזה בסדר." הוא אמר "אני אוהבת אותך, אני אף פעם לא רבה איתך." הסתייגתי, למרות שזה לא היה לגמרי נכון. רבתי איתו כשהוא רצה שאני אעשה שיעורים ואני רציתי לשחק איתו, או כשלא הסכמנו על מה להכין לארוחת ערב. הוא צחק, וצחוקו היה מדבק. חייכתי וצחקתי, אבל הוא נדרך ותפס בידי, משך אותי מאחוריו ככה שהייתי בינו לבין קיר של בניין "אבא?" שאלתי, הוא הסתכל עליי וסימן לי להיות בשקט. רעדתי, פתאום היה לי נורא קר, הצללים מסביבי קיבלו צורות מפחידות של מפלצות. חמישה אנשים הופיעו סביבנו, "אל תעשה כלום והבת היפה שלך לא תיפגע" אמר אחד, כנראה המנהיג. הוא עמד ממש מתחת למנורת רחוב ויכולתי לראות את תווי פניו בברור, למרות המטפחת שקשר סביב פיו. עין אחת שלו הייתה ירוקה והשניה חומה, הן לא הראו טיפה אחת של טוב, רק שנאה וכעס.

"אל תגעו בה, אני אעשה כל מה שתגידו." אמר אבא וידו נשלחה לאקדח שלו "אני רק מוציא את הנשק שלי." הוא אמר והניח את האקדח על האדמה, בועט אותו מעט קדימה. "א...אבא אני מפחדת" לחשתי, הוא הסתובב אליי והעביר בשיערי, "הכל יהיה בסדר פרינצ'יפסה, את תהיי בסדר. תזכרי שאני תמיד תמיד שומר עלייך." הוא הניח את ידו על התליון שלי וחייך אליי, אבל עיניו אמרו משהו אחר. הוא התרחק ממני והתקדם כמה צעדים קדימה, ואז נשמעה היריה.

***

"ונוס תתעוררי." קולו של דניאל החזיר אותי אל המציאות, ידו תפסה את ידי והוא ישב לידי כשלגופו רק בוקסר. משכתי את ידי ממנו, הזעתי ורעדתי. "את בסדר? את צרחת..." הוא אמר, מבטו הביע...דאגה? "זה רק סיוט, הוא לא יכול לפגוע בי." אמרתי, אבל זה היה שקר. הסיוט הזה פגע בי כל כך. ניסיתי להדחיק את היום הזה, לא לחשוב עליו, אבל זה לא עבד. אני ממש זוכרת את הרגע בו אבא שלי נשם את נשמתו האחרונה, כשידי על פצע היריה בחזה שלו, ניסיתי בכל כוחי למנוע ממנו למות, לא הצלחתי. נעמדתי והלכתי למקלחת, שטפתי את פני, כשחזרתי דניאל עדיין ישב על המיטה ועקב אחריי במבטו בשקט. "אני בסדר, אתה יכול לחזור לחדר שלך." אמרתי וחזרתי למיטה, לא ממש הפריע לי שהוא ראה אותי בפיג'מה, הוא כבר ראה אותי עם פחות בגדים, ואם הייתי מפחדת מבושה לא הייתי נכנסת לארגון מלכתחילה. "מה קרה ביום ההוא?" הוא שאל וקפאתי, לא רציתי לדבר על זה. "אני לא יודעת, אולי אני פשוט לא סומכת עליך. עכשיו לך." אמרתי, והזעם בפניו הכעיס אותי "אם אתה רוצה לומר משהו, תגיד אותו." סיננתי, רציתי כל כך שהוא ילך, רציתי כל כך להיות לבד, רציתי כל כך להרגיש אותו קרוב אליי. "את מתגרה בי מהרגע שהגעת לפה, וזה לא שלא ידעת שאני לא אדם טוב, את מתנהגת כאילו את רוצה אותי, וכשאני עושה צעד את מתרחקת, בלי אפילו לומר לי מה קרה. תחליטי מה את רוצה." צחקתי, הוא באמת לא מבין את זה? "אני יודעת בדיוק מה אני רוצה, אבל אתה מפחיד אותי. אתה כל כך מפחיד אותי, ואני שברתי למישהו את היד בגיל שלוש עשרה כי הוא נגע בי בלי שרציתי, אני יודעת להגן על עצמי, אני לא אדם שמפחד מהרבה דברים אחרת לא הייתי פה, אבל להיות פגיעה לידך? זה מפחיד אותי. אתה רוצה לומר לי שאין לי ממה לפחד?" הוא לא ענה, אבל משהו השתנה במבטו לפני שהוא הסתובב ופנה לכיוון הדלת "לילה טוב ונוס." הוא אמר לפני שיצא, ואני עשיתי משהו שלא האמנתי שעשיתי, תפסתי את הדלת לפני שסגר אותה "אתה יכול להישאר? להראות לי שאני לא צריכה לפחד?" דיברתי כל כך בשקט שלא הייתי בטוחה אם הוא בכלל ישמע אותי, אבל הוא שמע. הוא הסתובב והעביר את ידו על לחיי. ידעתי שזה קשה לאדם כמוהו להיות עדין, אבל הוא היה. נכנסתי למיטה והוא נשכב לידי, נרדמתי כשידו האחת סביב מותניי וקול נשימותיו מרגיע אותי הרבה יותר ממה שהוא אמור.