נסיכת מאפיה

פרק 36

"את לא אמורה לנוח?" גרייס נכנסה לחדר הכושר בדיוק כשסיימתי ריצה, רצתי בערך שני שליש מהיכולת שלי וזה חירפן אותי. "אני בסדר גרייס, באמת שכן, אבל מה שלומך? מה שלום החברות שלך?"

"הן בסדר, את נראית מתוסכלת." היא התקרבה אליי וזרקה לכיווני בקבוק מים "תודה" מלמלתי "ואני בהחלט מתוסכלת. אם אני אמשיך להיפצע אני בחיים לא אחזור לכושר." היא הסתכלה עליי במבט שלא הצלחתי לפענח, "אנחנו יוצאות, עכשיו, תתקלחי ובואי." היא אמרה ויצאה מהחדר.

אחרי שהתקלחתי והתארגנתי ניגשתי אל גרייס שישבה בסלון "לאן אנחנו הולכות?" שאלתי והושטתי אליה יד, היא לבשה חצאית קפלים שחורה וחולצה לבנה מכופתרת, הנחתי שהיא רק חזרה מבית הספר בהתחשב בכך שהשעה היתה שלוש בצהריים באמצע שבוע.

"הבנות רצו לעשות לך מסיבה, להודות לך." היא אמרה, פאק. לא היה שום דבר שהן היו צריכות להודות לי עליו. "ולפי הבעת הפנים שלך אני צדקתי כשאמרתי להן שאת לא תתלהבי. תשמחי לגלות שהורדתי אותן מזה אבל את כן באה איתנו לאכול צהריים. זו לא שאלה." גלגלתי את עיניי ונאנחתי "בסדר. הבגדים שלי בהתאם לקוד הלבוש של המקום?" שאלתי, בכל זאת חברה איטלקיים עשירים, ואני הייתי בג'ינס שחור, טי שירט אדומה וג'קט עור שחור.

"לא ממש, אבל תישארי ככה. לא בטוחה אם את יודעת על זה או לא, אבל שמועות עלייך רצות בכל וגאס." היא צחקה, ולי זה גרם רק לגלגל שוב את עיניי "נהדר." מלמלתי בציניות מוחלטת. "אוי נו אל תהיי קשה עם עצמך, זה חיובי, גם אם זה מאוד מרגיז את אבא שלי....במיוחד כי זה מאוד מרגיז את אבא שלי. ואני אוהבת את איך שאת מתלבשת, הרבה יותר טוב מכל השמלות והחצאיות המגוחכות האלו שאני צריכה ללבוש רוב הזמן. אני לא חושבת שאפילו יש לי ג'ינס בארון."

"אנחנו עדיין צריכות ללכת לשופינג מתישהו, נקנה לך." אמרתי, ידעתי שאני זורעת כאוס, שאני ממשיכה לסכן אותה, לשים אותה בקו האש של אבא שלה, אבל לא יכולתי פשוט לתת לה לדעוך, לסיים בתור צעצוע ראווה של איזה גבר זקן, בובה קטנה שהוא יכול להשוויץ בה לחברים שלו. "אבל בכל מקרה את יכולה לקחת משהו משלי, מתי שאת רוצה." היא חייכה אבל לא אמרה דבר, רק נעמדה וסימנה לי לבוא איתה החוצה.

***

לומר שאני לא הייתי מתאימה לקוד לבוש היתה המעטה. גרייס לא התאימה לקוד הלבוש של המסעדה האיטלקית שנכנסנו עליה. נראה כי המחיר הממוצע של בגד שם היה שווה לסכום הכסף שהשקעתי בכל הארון שלי בבית, אבל נראה כי המלצרים מזהים את גרייס והחברות שלה, והם הושיבו אותנו תוך פחות מעשרים שניות.

"המסעדה הזו בבעלות שלכם?" שאלתי, אבל להפתעתי גרייס הנידה לשלילה "הם משלמים לנו פרוטקשן, אבל הם פחות או יותר עצמאיים." במילים אחרות, המנהל של המסעדה הזו מכר את נפשו לשטן. מסעדה איטלקית עצמאית נשמע כמו משהו שלא אפשר למצוא בארצות הברית, אבל מסתבר שטעיתי.

"דלילה איך את מרגישה?" שאלתי וחייכתי אליה, בשעות היום יכולתי סוף סוף לראות אותה כמו שצריך. שיערה השחור היה מתולתל ועיניה בצבע שקד. הפנים שלה היו עדינות, כמעט שבריריות, והיא היתה חיוורת.

"יותר טוב ממה שאני אמורה להרגיש, וזה בזכותך." חייכתי ובאתי לענות, אך ידי התהדקה על הכוס שלי.

"ונוס הכל בסדר?" גרייס שאלה והניחה את ידה על ידי "כן. תתנהגי נורמלי ותחזרי לדבר, צופים בנו, וזה לא אחד השומרים שלכן." למה לעזאזל מרטין נמצא פה?

***

בסוף הארוחה יצאנו מהמסעדה "כל אחת חוזרת ישירות לבית שלה, אל תגידו לאף אחד כלום, אני אדבר עם דניאל." דלילה וגרייס הנהנו, אבל קמילה ואליסיה נראו מעט מהורהרות.

"אם אנחנו שמות לב למשהו כזה אנחנו אמורות לדווח..." קמילה אמרה, זה היה הגיוני, היא הבת של הקונסיליירי. "אבל לא אתן שמתן לב ולא השומרים שלכן, אני שמתי לב, ואני אדאג שתהיו בטוחות. איזה אינטרס יש לי לשקר? אני כמעט מתתי בשבילכן והייתי עושה את זה שוב." לא ניסיתי לגרום להן להרגיש רע, ניסיתי להיות כנה. לא יכולתי לתת לזה לדלוף לשום מקום עד שאני אדע מה הסיפור. "תנו לי לסדר את זה מול דניאל. אני מבטיחה שהכל יהיה בסדר." אליסיה נאנחה והנהנה, ומעט אחריה קמילה, אבל היתה לי הרגשה שזה לא הסוף ביני ובינה.