נסיכת מאפיה

פרק 45 🚫

אני מזהירה מראש, לקראת הסוף יש קטע מודגש שעלול להוות טריגר לחלק מהקוראים, על אחריותכם בלבד (מעכשיו, הסימן האדום מתאר טריגר של אלימות גבוהה/תקיפה מינית/אונס. הסימן הצהוב הוא של יחסי מין מפורטים *בהסכמה* [פחות או יותר, לא יודעת אם לקרוא לפעם הראשונה של דניאל וונוס הסכמה])

'לא משנה מה קורה, תעשי מה שאומרים לך. הכל יהיה בסדר.' הודעה כזו מדליקה את כל נורות האזהרה של כל אדם עם הגיון. זו הודעה שבעיקרון אומרת 'תילחץ אבל אל תראה את זה כי אם תראה את זה אתה תחטוף כדור בראש.'

ההודעה הזו קיבלה משמעות כאשר שלושה חיילי מאפיה, בני שלושים או ארבעים, נכנסו לבית של דניאל. "הבוס רוצה לפגוש אותך." אחד מהם אמר, הוצאתי את הסיכה שלי משערי וסגרתי את הלפטופ. להיפתר מהנשק היחיד שהיה עליי באותו רגע אולי לא היה המהלך הכי חכם, אבל אניי צריכה להיות כמה שפחות מאיימת. "אני יכולה ללכת להחליף בגדים?" שאלתי, ישבתי כרגע על הספה בטרנינג וגופיה, לא הבגדים הכי מתאימים לסיטואציה. אותו אחד שדיבר קודם הנהן ועליתי לחדר שלי.

תהיתי לרגע האם אני רוצה לרכך את המראה שלי, לבוא אלגנטית, עם חצאית או שמלה, אבל זה לא יעבוד על אף אחד בכל מקרה. אני נמצאת פה מספיק זמן, ועוד אחרי האלווין... לא. אף אחד לא יאמין להצגת הילדה המסכנה. בחרתי ג'ינס שחור, חולצה ירוקה ארוכה מכופתרת וג'קט שחור, נעלתי מגפיים גבוהות וירדתי למטה.

"אנחנו צריכים לערוך עלייך חיפוש" אמר אחד הגברים, לא אותו אחד שדיבר קודם, אבל להפתעתי הוא נראה מעט מפוחד.
"דבר ראשון, אין עליי נשק, הורדתי את הסיכה שלי, זה הנשק היחידי שיש עליי רוב הזמן." אמרתי, והתאפקתי לא לצחוק כשהשלישי אמר "אז את סתם ילדה טיפשה."

"אני לא צריכה יותר נשק מזה, אם אני אצטרך, אני אשיג אותו." חייכתי אליהם בשעשוע "ודבר שני, אתם לא רוצים לגעת בי. כי גם אם אני לא אוריד לכם את היד, דניאל יהיה שמח לעשות את זה." לא היה צריך יותר מדי שכל בשביל להסיק שאני רק שיקפתי את המחשבות שלהם, כי נראה שהם ויתרו על הרעיון.

"אנחנו הולכים או שאתם עומדים להמשיך לבהות בקירות עוד הרבה זמן?" ידעתי שהם לא היו רגילים לדבר עם נשים שמסוגלות להביע את דעתן בפתיחות, בטח שלא לעקוץ או לאיים עליהם, אבל זה היה פשוט מצחיק. לא נראה שהם יודעים מה לעשות, כי הם לא יכלו להגיב לי בחופשיות. לבסוף נראה שהם התעשתו על עצמם והלכנו לרכב משוריין שעמד בכניסה.

***

הגענו לבניין גדול בעל מספר קומות בשכונה שראתה ימים טובים יותר. נראה כי הבניין היה פעם איזה מפעל והוסב להיות מטה מרכזי של הקוזה נוסטרה. סרקתי את הסביבה שלי במהירות, שמתי לב למספר מרשים של אופנועים ורכבים שנראו מאוד לא שייכים לשכונה שחנו סביב הבניין וליד הבניינים הסמוכים. כנראה תושבי השכונה ידעו מי השכנים שלהם ושלא כדאי להם להתקרב.

אחד החיילים פתח את לידי ויצאתי החוצה. ברגע שנכנסנו לבניין חמישים זוגות עיניים ננעצו בי, חיפשתי פנים מוכרות, לעזאזל אפילו קוותה היה מספיק, אבל הנחתי שהם עדיין מחפשים את קונטי. החיילים לא התעקבו והובילו אותי לחדר אחורי, משרד. המשרד של רנירו, אבל לא ראיתי מחשב או לפטופ, המחשב שלו כנראה במשרד הביתי.

"ונוס." שמעתי קול מאחורי "מר רנירו." עניתי והסתובבתי אליו "איך אני יכולה לעזור לך?" לא הסתכלתי עליו ישירות, זה היה מצב מסוכן, אבל גם הזדמנות נהדרת מבחינתי. "אני מניח שהבן שלי סיפר לך למה את כאן." הנדתי בראשי לשלילה "אני מתנצלת מר רנירו, אני לא יודעת למה אני כאן. הכל בסדר?"

"כן, מלבד העובדה שיש בוגד ביננו." הנה זה. הוא חושב שזו אני. זה למה דניאל היה כל כך לחוץ למצוא מי הבוגד. אם לומר את האמת, זה גורם לי להרגיש משונה. "אתה חושב שזו אני?" שאלתי בשקט "אני לא חושב. אני יודע. גם אם לא עשית שום דבר עד עכשיו את עוד תעשי. את לא יכולה לברוח ממי שאת יותר משכל אחד מאיתנו יכול לברוח ממי שהוא. את תמיד תהיי סוכנת, את תמיד תהיי זונה." קראו לי בשמות גרועים יותר. נשארתי אדישה למילים שלו "אני נאמנה לדניאל, אני נאמנה למשפחה שלך, אני נאמנה לפמיליה. אין לי למה לבגוד, במקרה כזה אתם תהרגו אותי, ואם לא ובאיזשהו נס אני אצליח לברוח מהצד השני מחכים לי אמא שלי והסוכנים שלה שלא יהססו לתקוע לי כדור בראש." השארתי את הקול שלי חלש, זה מה שהוא אוהב, נשים ש"יודעות את מקומן", זו הדרך היחידה בה נוכל להסתדר, ועם כמה שלילה צדקה ואני לא אוהבת לתת לגברים לומר לי מה לעשות, זו העבודה, ואני אצטיין בה, כמו בכל דבר אחר.

"הסיבה היחידה שאני נותן לך להנות מהספק זה בגלל שהצלת את הבת שלי ואת הבנות של החיילים שלי. הם מעריכים אותך, אבל פה זה נגמר." הוא תפס בסנטרי והכריח אותי להשיר מבט אל עיניו, מגעו היה כמו קרח על עורי, שנאתי את התחושה, נאבקתי ברצון העז להעיף אותו ממני.

"את גם ככה תהיי צריכה לעבור את זה בשלב מסויים, למה לא עכשיו?" הוא התקרב אליי, תפס בצווארי, עמדתי קפואה "זו חלק מהעבודה שלך לא? להיות זונה קטנה שסכימה לזאב הגדול והרע להיכנס לה למכנסיים?"

"בבקשה תתרחק." הבטתי סביבי, שום דבר מלבד יער אין סופי. הוא חיזק את אחיזתו בי, ידעתי שישארו סימנים, התקשתי לנשום. הייתי צריכה את כל הכוחות שלי בשביל להרים את ברכי ולבעוט בו, הכי חזק שיכולתי. ראיתי אותו מתקפל, ראייתי התערפלה, ראיתי אדום. בעטתי בו, ושוב, ושוב "פעם אינדקס תמיד אינדקס." סיננתי לפני שברחתי משם.

ניערתי את הזכרונות ממני, לא יכולתי להתעסק בזה, לא עכשיו. "אני מבטיחה לך, אני לא אעשה שום דבר שיסכן את המשפחה שלך. ולפי הבנתי, דניאל כבר מצא את הבוגד והוא עומד לתפוס אותו בכל רגע."

המשפט הבא שלו כמעט גרם לי לקרוס על ברכי או לברוח, אבל נשארתי לעמוד שם יציבה וגאה למרות הזעזוע שעבר בי "אני מקווה מאוד בשבילך, אחרת אני אעלה אותך על המוקד, אחרי שאני אתן לכל חייל וחייל במשפחה לעשות עלייך סיבוב, ולדניאל לא תהיה שום מילה בנושא."