נסיכת מאפיה

פרק 14

עד שדניאל והצוות שלו חזרו כבר הייתי מותשת. ישבתי על הרצפה בחדר הכושר ובהיתי בנקודה בצד השני של החדר. רק עכשיו שמתי לב שבקושי אכלתי משהו כל היום, והשעה כבר היתה קרובה לחצות. עד כה לא הייתי צריכה להסתדר לבדי בבית הזה כלל, כי לא הורשתי לצאת מהמיטה, אבל לא רציתי להיות תלויה באף אחד עכשיו. ידעתי שדניאל ישחרר את הצוות שלו עוד מעט, הם לא יבואו לסלון או למטבח בלי הזמנה אז אפילו לא לבשתי את החולצה כשהלכתי למטבח ופתחתי את המקרר, שהיה ריק. הנחתי שיש טבח שמועסק פה אבל כנראה שזה היה היום החופשי שלו או משהו כזה, כמה טיפוסי. החלטתי לבשל משהו וחיפשתי במוחי את המתכונים שאבי לימד אותי לפני שנים. פתחתי את הארונות והוצאתי כל מה שאני צריכה, לקחתי סיר גדול והרתחתי מים וחיממתי את התנור בזמן שהוצאתי מהמקרר חציל וחתכתי אותו לפרוסות, כשסיימתי הוצאתי כמה עגבניות וחתכתי אותן לחצאים. שאר התהליך היה באוטומט במוח שלי, נתתי לעצמי להרגיש את אבא שלי עומד לידי, מסביר לי מה לעשות, מעלה אותי על שרפרף קטן בשביל שאני אוכל לשפוך את הפסטה למים הרותחים. זו היתה הפעם הראשונה שנתתי לעצמי להיזכר בו, זה לא שלא נזכרתי בו במהלך השנים, אבל הדחקתי את הזכרונות לפינה חשוכה במוח שלי בשביל להיות מסוגלת להמשיך לתפקד בעולם שהעריץ אותו, שגרם לי להרגיש שאני בחיים לא אהיה מספיק טובה בשביל לגרום לו גאווה. אמא תמיד הייתה נוזפת בו כשהוא נתן לי לבשל ואמרה לו שאני צעירה מדי בשביל זה, והוא רק היה צוחק ועונה שלפחות אני אדע לבשל לא כמוה. וזה לא שאמא שלי לא ידעה לבשל בכלל, פשוט האוכל של אבא תמיד היה יותר טוב.

הפעם דניאל לא הצליח להפתיע אותי, למרות שהייתי עסוקה בזכרונות שלי וידי עבדו מתוך אינסטינקט על הבישולים הרגשתי אותו מתקרב אליי, הרגשתי את מבטו עליי, שמעתי את חריקת הכיסא כשהוא התיישב ליד האי הגדול במרכז המטבח. הוא לא אמר לי כלום אבל הרתחתי מים בקומקום והוצאתי שתי כוסות קפה "איך אתה שותה?" שאלתי בשקט בזמן ששפכתי את הפסטה למסננת בכיור והוצאתי את החצילים, העגבניות והשום מהתנור. "אני צריך משהו יותר חזק מקפה עכשיו." הוא אמר, משכתי בכתפי והכנתי לעצמי ספל קפה שחור. עוד לא הבטתי עליו אפילו, פחדתי ממה שיקרה אם אביט בו, אז המשכתי לבשל בלי להוסיף מילה, גם לא כשהוא עבר לידי והוציא כוס מהמדף לידי, נוכחותו היתה מבהילה, מרגשת. אסור היה לי לתת לתחושה הזו למוטט את שיקול הדעת שלי. ידו התחככה בידי והרגשתי רטט של התרגשות, ידעתי שהוא הרגיש את זה גם, כי למשך כמה שניות הוא קפא ועצר את נשמתו לפני שהסתובב וחזר לשבת ליד האי. ערבבתי את הפסטה עם הרוטב שהכנתי והוצאתי גבינת פקורינו מהמקרר ושתי צלחות, שפכתי את הפסטה לצלחות וגיררתי מעל את הגבינה, הנחתי מולו צלחת אחת ושמתי את הצלחת שלי ואת כוס הקפה בצד השני של האי, הכי רחוק ממנו שיכולתי. יכולתי להרגיש את מבטו עליי בכל הזמן הזה, ושנאתי את זה. שנאתי את החמימות שהרגשתי תחת מבטו, את הצמרמורת בגווי, את העובדה שמעבר לזעזוע הראשוני לא באמת הפריע לי מה שהוא עשה, כי ראיתי את עצמי עושה אותו הדבר. אולי לא באותן נסיבות, אבל אין לי נשמה בדיוק כמו שלו אין.

"אני אניח שהFBI לא מצאו כלום." אמרתי, נואשת להפוך את הסיטואציה ליותר קלילה, להפיג את המתח שעמד בינינו. הוא הנהן "את יודעת לבשל?" שאל, מבטו חסר הבעה. "תטעם ותגיד לי." אמרתי בחיוך, אבל הוא לא זז "אני לא הרעלתי אותך, אל תפחד, אם אתה רוצה אפשר להחליף צלחות." הוא לקח את המזלג והתחיל לאכול, וכך השקט המעיק חזר. שנאתי לאכול בשקט, זה היה יותר גרוע מלאכול לבד. הייתי רגילה לרעש והצחוקים באקדמיה. כשהרגשתי שזה יותר מדי לקחתי את הצלחת ותכננתי ללכת לכיוון החדר שלי, אבל הוא עצר אותי. "תישארי." הוא אמר, קולו טיפה רעד, ופתאום הוא נראה כמו נער, כמו בן שבע עשרה רגיל, לא כמו בוס מאפיה מפחיד. זה נגמר מהר כמו שזה התחיל, המבט שלו חזר להיות אדיש וראיתי את הרגע שבו הוא נעל את המחשבות שלו בקופסה קטנה.

חזרתי לשבת, רציתי נואשות שהוא יומר משהו, או שלפחות יסתכל עליי, אבל הוא לא עשה את זה. לקחתי את הצלחת שלי והתיישבתי לידו, פחדתי שאני עושה טעות, אבל הסיטואציה התחילה לשגע אותי, ובמקום כלשהו רציתי שהוא יגע בי, רציתי להרגיש שוב את התחושה ההיא. זו היתה תקווה מסוכנת, מטופשת, אבל רציתי להבין את מה שקורה לגוף שלי.

"המשפחה שלי תגיע מחר לארוחת ערב, אחותי הקטנה תבוא, אני חושב שתחבבי אותה." הייתי בספק, היא כנראה היתה נסיכת מאפיה מושלמת. "היא בערך בגיל שלך, אני ממש צריך שתשאירי רושם טוב, ההחלטה להגן עלייך לא התקבלה בשמחה רבה." הנהנתי "מה אני צריכה לעשות?" מבטו עבר על גופי "בתוך התחלה למצוא לעצמך משהו יותר צנוע." צחקתי "אני לא חושבת שהבגדים שלי מפריעים לך כל כך." הוא חייך לרגע, ואני ראיתי את זה כניצחון "לי הם לא מפריעים, הם לחלוטין יפריעו לאבא שלי. אני צריך שהוא יאשר את שהותך פה, בכל זאת אני כפוף לו, אם הוא אומר להרוג אותך זה מה שאני אעשה." הנהנתי, ידעתי שזו הסיטואציה, ורציתי שאבא שלו יסמוך עליי שאני לא אעשה כלום. אני איכשהו צריכה להיכנס למשרד שלו להתקין מכשיר מעקב, ואני אישה, ככה שיהיה לי מאוד קשה לעשות את זה. "אז אני צריכה ללכת לקנות בגדים מחר, אין לי הרבה בגדים שיתאימו לסיטואציה, אני יכולה לעשות את זה?" שאלתי, רוב התלבושות שלי נועדו להרשים אותו, לא את אבא שלו. הוא הנהן "אני אצמיד לך שומר, אבל את יכולה ללכת. אה והאוכל מאוד טעים, מי לימד אותך לבשל?" חייכתי חיוך עצוב "אבא שלי, כשהייתי קטנה בישלתי איתו הרבה, ואחרי שמת הייתי צריכה לבשל כי אמא שלי היתה עסוקה בלעבוד וגם ככה לא ממש יודעת לבשל, ואוכל לחימום במיקרו התחיל להימאס עליי אחרי שבוע." אם לומר את האמת לא אכלתי כלום בשבוע אחרי המוות של אבא שלי, בין בית החולים להלוויה לא יכולתי להכניס כלום לפה, הכל גרם לי לרצות להקיא, הכל קרם לתמונה שלו מדמם בין הידיים שלי לקפוץ למוחי. רציתי לקחת את האקדח שלו ולירות על מי שהרג אותו, אבל הם כבר נעלמו, ואני לא יכלתי לעשות כלום. אבל לא אמרתי לו את זה, אני אמורה להיות סוכנת טובה וממושמעת שגילתה משהו לא טוב על הארגון שלה, לא ילדה שבורה. אבל הייתי ילדה שבורה, וזו האמת. לקחתי את הכלים שלו ושלי כשסיימנו לאכול והנחתי בכיור, "לילה טוב" הסתכלתי עליו בחיוך ולקחתי את החולצה שלי מהכיסא שהשארתי אותה עליו. הוא לא ענה עד שהייתי במסדרון בדרך לחדר שלי "לילה טוב."