נ.מ. שון.
שלום אני שון צ'אי ואני בן 16.
היום אני סוף סוף אני חוזר הביתה אחרי הרבה זמן שלא.
זה המקום הכי טוב שיש לי כרגע.
עדיף להיות עם אבא שלי מאשר להיות עם דודה שלי, דודה קלרה.
היא מפחידה.
אתם לא מבינים כמה היא מפחידה, היא כל הזמן הייתה צועקת עלי ומכה אותי בידים בין האצבעות גם אם לא הייתי עושה משהו רע.
ובאמת שזה כואב כאבי תופת, עד היום יש לי כמה צלקות והם בהחלט לא יפות.
אבא שלי ביקש מדודה קלרה שאני יחזור ליפן ואני לא באמת יודע למה אך אני משער שזה כדי להיות איתו.
היה לו קשה שאמא נפטרה מהמחלה ונוצר מצב של הזנחה בבית ובגלל זה שלחו אולי אל הדודה, לקח לו כמה שנים טובות להתאושש.
אך זה הגיע למצב שכבר היה לדודה כבר קשה, וזה לא שאני ילד בעייתי אל תבינו אותי לא נכון.
לדודה יש שלושה בנים כל אחד מהם יותר רשע מהשני ויצא שניסיתי כמה וכמה פעמים להתחבר אליהם אך זה לא עבד כל כך טוב וזה תמיד היה נגמר בזה שהם היו אומרים שאני פריק ושאני תוצר של איזה שד.
אולי הם המשונים? ואני זה הנורמלי?
לא, אני באמת מוזר...
דודה גם העדיפה שאני אתרחק מהם.
רק בגלל שיש לי עין אחת חומה שנותנת גוון שחור ועין אחת משולבת צהוב וכחול.
היא תמיד חשבה שיש לי כישוף או מחלה שיש לי אבל אני בסדר גמור זה סך הכל הטרוכומיה וקיבלתי את זה מאמא שלי.
אני דיי רזה וצנום בגופי אז היא חשבה שזה בנוסף למחלה שיש לי כי לא משנה כמה שהיא הייתה נותנת לי לאכול ומנסה לגרום לי לעלות במשקל זה לא היה עוזר ואני לא התפלא אם זה אחת הסיבות למה היא שונאת אותי.
..............
אוו וואוו הגענו.
רצתי במחשבות כל הדרך.
שילמתי לנהג וכשירדתי מהמונית הבטתי ישר אל הבנין שגרתי בו לפני כארבע שנים ולא האמנתי שאני חוזר למקום הזה.
זה היה ביניין לא כל כך גבוה ודיי מוזנח בשכונה מוזנחת.
טוב לא חשבתי שהוא יראה אחרת.
כל האזור הזה הזכיר לי זכרונות מאמא.
המדרגות שאני והיא ישבנו בהם ביחד והיא הייתה מספרת לי סיפורים מרתקים ועוד דבר שנשאר שם זה הפרח מפלסטיק שעשינו ביחד דרך כוסות פלסטיק בצבע אדום אשר מדמים ורדים יפייפים.
הרגשתי דמעה שזלגה על לחי לא יכולתי להחזיק את זה בבטן, זה געגועים בלתי נמנעים.
התקדמתי על עבר הבניין בצעדים קטנים ורועדים עם כמה דמעות אשר זולגות על פניי.
לאחר שעלתי במדרגות זיהיתי ישר את הדלת אותה עזבתי לפני ארבע שנים.
היא הייתה חצי פתוחה אך נדף משם ריח נוראי של אלכוהול וסיגריות, אני לא יודע למה עוד אבל מה שבטוח זה שיצא משם ריח רע.
התקדמתי לבפנים וראיתי את אבי למרבה הפלא יושב על הכיסא העץ העבה, מחזיק את הראשו נראה עמוס במחשבות.
"א-אבא?" לחשתי לשקט ששרר בחדר, חוץ מהנחות של אבא שלי.
הוא הסתובב לכיווני והביט בי מבט קשוח וקצת מעורפל.
לקח לו כמה דקות להתאפס על עצמו.
"שון?" הוא מצמץ בעיניו מנסה להתפקס כנראה,
"שון זה אתה?" הוא שוב שאל "איך גדלת" אמר לאחר כמה שניות שבהה בי והבין שזה באמת אני.
הוא קם ממקומו והתקרב לכיווני, מושיט את ידו ומלטף את פני, הוא הזיז את חבורת השיער שהייתה ממוקמת על פני וכשראה את עיני הוא ממש בהה בהם והוסיף "בדיוק כמו אימו.." ונאנח.
הוא שחרר מפני ותפס את גשר אפו מכווץ את גבותיו, הוא התקדם אל פינת הישיבה שהיה בה לפני ולקח את בקבוק בירה שהיה מונח על השולחן והתיישב בחזרה על אותו כיסא מעץ
"זה לא..הולך להיות..קל" מלמל בין שפתיו ונרדם על השולחן.
אני חייב להודות הייתי קצת מופתע.
חשבתי שאבא שלי ישתנה או יתנהג אחרת עם משך השנים, אבל לא. הוא נשאר אותו גבר עצוב ודיכאוני לגבי אישתו שנעלמה מחייו ובנוסף נעלמה גם מחיי....
.............
התעשתתי על עצמי מכל הבלגן שהלך בראשי והתקדמתי אל חדרי הישן שהיה לי לפני כארבע שנים.
הוא עדיין קטן אך הוא הצטבר עם מלא אבק.
עוד לפני שבאתי לפה ניחשתי שהוא בטח מבולגן ומלוכלך אז יצא מצב שבכסף שחסכתי קניתי כמה מוצרי ניקוי, כי בהחלט ניקיון טוב דרוש פה.
הפעלתי את המכונת כביסה עם כל הבגדים המלוכלכים שנשארו לי בחדר...בתקווה שזה עוד יעלה עלי.
בנתיים התחלתי לפרוק את דברי בחדר וזה לא שהיה לי הרבה.
פשוט עדיף שזה היה מסודר מאשר בתיק הקטן שדחסתי בו הכל.
הדברים שארזתי מדודה קלרה שהיו לי שם זה כמה בגדים ונעליים, את מר קיקו שזה בובת הצפרדע שלי וכמה דברים בסיסיים כמו מברשת שיניים, שעון מעורר וכו'...
הבאתי במיוחד את השעון בגלל שמחר אני מתחיל בית ספר חדש.
זה היה היום הראשון ללימודים ואני הכי מתרגש מזה כי סו תהיה שם, החברה הכי טובה שלי. האדם הכי קרוב שיש לי.
.......
לאחר שסיימתי לסדר את החדר ולנקות אותו
תליתי את הכביסה לאחר שהמכונה סיימה ובזמן הזה התישבתי על מיטתי,
קצת לנוח ממש קצת...אולי לשים קצת את הראש....
💮💮💮💮💮💮💮💮💮💮💮💮💮💮💮
מקווה שנהנתם מהפרק הראשון😊
חשוב לומר שהכל היה מנקודת המבט של שון על היום שלו שהוא חזר לטוקיו..
ואם יש לכם הערות אתם מוזמנים גם להגיד לי.
YOU ARE READING
יופי שמוסתר בביישנות(boyxboy)
Lãng mạnהוא ראה אותו חבול ופצוע הוא הסתובב לעזור לו אבל הוא כבר לא היה שם... ........ שון.ילד מיוחד במינו שחוזר לטוקיו לבית אביו השיכור ששלח אותו לפני כארבע שנים לדודתו. הוא מתחיל בית ספר חדש ושם מתחיל כל הסיפור... ארן.כוחני שרירי ומלא ביטחון וכריזמה. הוא ע...
