האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק רביעי- אנשים, חזיונות ובית חולים

התעוררתי שוב במיטת בית החולים. זה כבר היה שגרתי אצלי. שוב אותו הסיפור, שוב האשפוז ושוב שאלות על האם אני בסדר. אני בכלל לא יודעת איך הגוף שלי מכיל את זה, באמת.
"אז, איזה יום היום?" שאלתי את אבא שעמד לידי, לא מוכן לעזוב לי את היד ואמא, שמדברת עם אחד הרופאים על השחרור שלי. "רביעי" אבא ענה. ניסיתי לחשב בראש כמה ימים עברו, ואז נפל לי האסימון.
"רגע, אתם רוצים להגיד לי שהייתי מאושפזת שבוע שלם? שאלתי והייתי בהלם. "כן.." ענתה לי אמא, ומספר רגעים אחר כך נכנס ג'ק, מופתע שבכלל התעוררתי.
"את בסדר תודה לאל"
"ברור שאני בסדר, זה כבר על בסיס שבועי, אתה מכולם צריך לדעת"
עניתי לו וחייכתי כדי שיבחין שאני בסדר. הייתה שתיקה בחדר עד שרופא אחד נכנס לחדר לעשות לי בדיקת דם.
"אני ממש מפחדת ממחטים" הזהרתי.
"זה לא יכאב, אנחנו חייבים שתעשי אותה, זה בשבילך." הוא ענה לי. ניסיתי להבין שהוא בסך הכל עושה את העבודה שלו, אז הייתי להחזיר לו חיוך תוך כדי הלחץ שעמדתי בו. "אוקיי, אבל תעשה את זה מהר. בבקשה" אמרתי לו אבל הוא כבר הספיק לדקור אותי.
"אאוץ" אמרתי כשהוא הוציא לי את המחט מהיד. "זה כאב עד כדי כך?" שאל ג'ק
"לא, רק כשמוציאים את זה" עניתי לו. הרופא לקח את ההורים שלי לצד לדבר, אבל הם שכחו שאני יכולה לשמוע.
"אנחנו נצטרך לבדוק את הדם שלה, זה יכול לקחת הרבה מאוד זמן, אין לנו את כל המכשירים כאן." אמר הרופא "כמה זמן בערך?" אמרה אמא ונראתה מודאגת "אני לא יודע להגיד לכם במדויק, זה יכול לקחת בין שלושה חודשים לחצי שנה, אך יש מקרים בהם זה כבר יכול להגיע לשנה עד שנה וחצי." הוא עצר לרגע למראה הורי החוששים, להמשיך לדבר "אבל אני חושב שאתם כבר צריכים לספר לה, כדי שהיא תהיה מוכנה" הוא אמר והם הסתכלו עליי. הסטתי את מבטי מהם ועשיתי כאילו אני לא מקשיבה, בשביל שלא ישימו לב ששמעתי משהו בכלל. "בסדר, נספר לה" אמר אבא והם התקרבו אלי.
"אנדי" אמא קראה לי.
"מה?" עניתי לה כאילו אני לא יודעת מה היא הולכת להגיד לי. הרי זה היה ברור שהיא הולכת לספר לי מה הכוח שלי. סוף סוף.
"יש סיכוי שאת תצטרכי להישאר בבית החולים למשך משהו כמו חודש". היא הוסיפה. רגע! מה? זה בכלל לא מה שציפיתי לשמוע!! רציתי לדעת מה הכוח שלי! מה להשאר בבית החולים עכשיו? כל כך הרבה שאלות ממלאות את הראש שלי. "אמ..אוקיי אני מניחה" עניתי, מתוסבכת.
היא נשקה לראשי והם יצאו מהחדר, משאירים אותי מאחור, מחוברת למכונות.
--

ג'ק לא הסכים לחזור הביתה. הוא אמר שאין סיכוי שהוא משאיר אותי כאן, לבד. "אתה יכול לחזור, באמת, אמא ואבא יבואו לבקר אותי, זה רק עד שיגלו מה יש בדם שלי שגורם לי להתעלף ללא הפסקה". אמרתי
"ו..כבר הצלחת לגלות איך להשתמש בכוח שלך?" הוספתי, מנסה לשנות את נושא השיחה אליו כך שהוא לא יצטרך לדאוג לי.
"עדיין לא, ואני רוצה שאם אני אצליח את תהיי הראשונה לראות". אמר וחיבק אותי חזק.
אני באמת לא יודעת מה אני הייתי עושה בלעדיו, הוא כל פעם מחדש מציל ומפקס אותי.
"אני שומעת מישהו מתקרב, תתחבא" אמרתי לו והוא רץ להתחבא.
אחרי כמה רגעים נכנסה אחת האימהות שלו, רוז, היא באה לחפש אותו כאן. "היי רוז" אמרתי לה, מנסה לפתח שיחה שלא תגרום לדבר על ג'ק ועל זה שהוא מחבא מאחורי הספה שבקצה.
"היי אנדי, איך את מרגישה? יותר טוב?" ענתה לי וחייכה.
"כן, תודה על הדאגה שלך" עניתי לה והוספתי "את מחפשת משהו?"
"את האמת שכן. ראית אולי את ג'ק?" היא ענתה לי וחיפשה אותו עם העיניים שלה. אוי לא. מה אני עונה לה? לשקר? אין לי ברירה.
"כן, הוא יצא מפה לפני רגע, אין לי מושג לאן הוא הלך" שקרתי לה, אני לא יכולה לגלות לה, היא תיקח אותו בחזרה הביתה ואני אשאר לבד.
"אה, תודה בכל מקרה" היא ענתה והוסיפה "תרגישי טוב אנדי"
"תודה רוז, אין כמוך" עניתי לה.
"היא הלכה, אתה יכול לצאת עכשיו" אמרתי לג'ק והוא יצא ממחבואו.
"תודה לאל" ענה לי.
"תקשיב רגע" פניתי אליו במבט רציני.
"הכל טוב?" הוא ענה והפך רציני כשהביט בי, והקול שלו נהיה מפוחד, הצלחתי לשמוע את זה עליו.
"אני מפחדת. מאוד." אמרתי לו והרגשתי דמעות שנאבקות לצאת החוצה.
"ממה את מפחדת? תספרי לי, בבקשה" הוא ענה לי , התיישב על הספה לידי. לא הצלחתי יותר להיאבק בדמעות, הן יצאו ללא הרף.
"אני יודעת שאני לא אמורה לבכות אבל עבר עלי כל כך הרבה בחודשיים האחרונים שזה משוגע, לפעמים אני מרגישה שרק איתך אני יכולה לדבר, שרק אתה מקשיב לי" אמרתי לו וחיבקתי אותו בטירוף, כמו איזה מעריצה משוגעת.
"את יודעת שאני תמיד פה בשבילך. תמיד. לא משנה מתי, איפה, כמה ולמה" הוא אמר לי והחיבוק הפך צמוד יותר. אני באמת לא יודעת מה הייתי עושה בלעדיו. הוא החבר הכי טוב שהייתי יכולה לחשוב עליו. הוא פשוט מושלם.
המשכנו להתחבק עד שג'ולקה נכנסה לעשות לי עוד בדיקה. זה כבר הפך מאוס.
"הצלחנו לגלות כמה דברים על הדם שלך" אמרה. "באמת? זה היה די מהיר" עניתי בחשד.
"מסתבר שיש לך סוג של וירוס כזה לא מוסבר, שגורם לך ברגע שאת מרגישה רגשות ברמה קיצונית זה גורם לכוח שלך לפעול".
"אז מה בדיוק הכוח שלי? להתעלף?" החזרתי לה בציניות, מתקשה לתפוס באמת.
"אני חושבת שהגיע הזמן, תני לי רגע בבקשה". ענתה ויצאה מהחדר.
"מה זה היה?" שאל ג'ק
"אם הייתי יודעת בוודאות הייתי אומרת לך גאון". עניתי, עדיין מתחכמת. בדיוק שסיימתי את המשפט, ג'ולקה חזרה לחדר.
"הכל בסדר?" שאלתי
"כן, רק בדקתי משהו". היא ענתה במהירות, כנראה מנסה להתחמק מתשובה.
"אז.. למה בדיוק אני מוכנה?" שאלתי וג'ק הסתכל עליי במבט של מה לעזאזל את עושה!? החזרתי לו מבט של תסמוך עליי.
"אני חושבת שאת סוף סוף מוכנה לדעת מה הכוח שלך". ענתה ג'ולקה. קמתי לחבק אותה, לא עמדתי בזה "תודה, אני כל כך מודה לך ג'ולקה" אמרתי ושוב הרגשתי שדמעות מתחילות לעמוד על קצה עיניי.
"בכיף. אני תמיד כאן בשבילך". אמרה והוסיפה "ועכשיו, את רוצה לדעת מה הכוח שלך?"
"כן!" עניתי במהירות.
"אז הכוח שלך הוא..לחזות את העתיד" אמרה. הרגשתי שאני נחנקת. לא לא לא, בבקשה לא שוב, לא עוד הפעם למה דווקא עכשיו-שוב התעלפתי, ברצינות, זה כבר מציק.