האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק שביעי- אחיות או לא להיות

אחרי שסיפרתי לג'ק על בחירתי להיות בת תמותה, הוא דאג לי נורא, גם אם לא תמיד הראה את זה- ידעתי שהוא דואג.
בסופו של דבר הוא נרגע ובכלל שכח מזה, ככה שזה כבר לא הפריע לנו, ונתן לנו להמשיך בחיים
--
עברה כבר כמעט חצי שנה, ג'ק ואני עדיין יחד. אנחנו לא מהזוגות האלה שכל היום דבוקים יחד, להפך- אנחנו נשארנו בדיוק כמו שהיינו לפני- החברים הכי טובים. הדבר היחיד שזה עשה זה לחזק את הקשר בנינו, ולוודא שלא ישארו בנינו שום סוד או אי נעימות.
 אני סוף סוף הבנתי איך להשתמש בכוח שלי, כמעט בלי להתעלף. אבל הדברים שראיתי, לא תמיד היו טובים. ברגע שהתחלתי לשלוט בזה, יכולתי גם להכנס לחזיונות מהעבר, ומחר ג'ולקה תלמד אותי איך לשנות חזיונות ולשלוח לעצמי מהעתיד הודעות.
--
כל הלילה לא הצלחתי להירדם מהמחשבות על מחר, אז בינתיים חזרתי לחזיונות מהעבר. ראיתי כל מיני דברים שירגיעו אותי, ואז פתאום משהו השתבש-כרגיל. המוח שלי התחיל לצאת מכל החזיונות שלי. אני מניחה שהוא רוצה להראות לי משהו, אז נתתי לו.

פתאום ראיתי את ג'ולקה. אף פעם לא היה לי חזיון עליה. היא החזיקה פגיון מלא דם, ועמדה ליד חמשת הרופאים שטיפלו בי שכבר הכרתי היטב. זה היה נראה כאילו הם מהופנטים: העיניים שלהם היו חסרי אישונים והם עמדו בחצי עיגול מולה.
"אני דורשת עוד מהדם שלה! עכשיו!"  היא התחילה לצעוק. כל הרופאים הנהנו והיא הוסיפה: "האנדי הזאת היא בדיוק מה שחסר לי בשביל להשלים את המשימה שלי. עכשיו צאו מכאן לפני שאני אתחרט על זה שביזבתי את הכוחות שלי על טיפשים כמוכם!".
אחרי שהיא סיימה את המשפט יצאתי מהחיזיון ללא שליטתי והתחלתי להתנשף. מסתבר שכבר היה בוקר, אז קראתי לג'ק- הוא חייב לדעת.
"אחרי כל מה שהיא עשתה בשבילך? אני לא מאמין" אמר ג'ק אחרי שהסברתי לו מה שראיתי.
"בגלל זה כל הזמן עשו לי בדיקות דם אני מניחה". עניתי לו, בבלבול רב ונסיון לעכל את דבריי.
"אנחנו נדע בסוף למה היא עושה את זה. בינתיים- אל תתנהגי חשוד, תלכי אליה היום- ואל תראי פחד או שאת מסתירה משהו, בסדר?" אמר ג'ק וחיבק אותי.
"אני חייבת לצאת" אמרתי לו והרמתי את ידי עם תיק קטן שלקחתי איתי.
"זה בסדר, עכשיו לכי" ענה
"אז.. אני מניחה שניפגש" עניתי לו.
כן, עברה כבר כמעט חצי שנה ועדיין לא התרגלתי לעניין ה"חבר" הזה.
"ביי" הוא ענה לי והלכתי לג'ולקה, עדיין מבולבלת מהחיזיון.
--
"תתרכזי" אמרה ג'ולקה ושברה את השתיקה בחדר.
"תתמקדי במשהו אחד שאת רוצה לדעת, וזה יוביל אותך לשם". הנהנתי לה וניסיתי שוב.
רק בפעם הרביעית התחלתי להרגיש משהו, וכבר בפעם השמינית הצלחתי להיכנס לחיזיון.
"אני חושבת שהצלחתי" אמרתי בהתלהבות
"אל תדברי- זה מוציא אותך מריכוז." היא קטעה אותי בקול קודר.
 למרות שאני שונאת אותה אחרי החיזיון שהיה לי, החלטתי להקשיב לה, רק הפעם.

התחלתי לראות שחור, ופתאום לרגע ראיתי את עצמי. הרגעתי את עצמי מהלחץ והתסכול שהיו בי, וחזרתי לנסות.
"הצלחתי, אני באמת הצלחתי" אמרתי לאמא, אבא וג'ק כשחזרתי הביתה.
"אני גאה בך מאוד" אמרה לי אמא וחיבקה אותי חזק. אבא הצטרף לחיבוק. כמובן שגם ג'ק, כי איך לא.
אחרי זה נכנסתי לחדר שלי, וראיתי את מילו, חוזר לחיים.
"הלוואי שגם אני הייתי בוחרת חיי נצח" אמרתי לו והוא הנהנן לי באיטיות כהסכמה והבנה.
"אני לא רוצה לאבד אותך, ואני לא רוצה שתאבד אותי" אמרתי למילו וחיבקתי אותו. הייתה לי תחושה שזה עומד להגיע כל יום, החיזיון ההוא, שמילו נפצע. מאז- אני כל יום אומרת לו את זה, בתקווה שהוא מבין אותי, ובתקווה שהוא יחיה עוד יום, ויום הדין ההוא מהחזיון לא יגיע לעולם.
--
"לילי. איפה היא? אני רוצה לדעת איפה היא! עכשיו! אני מתחננת!" אמרתי והתחלתי לבכות; זה מה שהיה בחיזיון האחרון שלי. מאז אני לא מצליחה להכנס לחזיונות. ג'ולקה אמרה שזה מוזר, וכדאי שאני אקח הפסקה, אולי הכוח שלי צריך קצת זמן. ("כן בטח- כוח שצריך זמן. נורא הגיוני" גלגלתי עיניים.)
בזמן האחרון אני בקושי רואה את לילי, חוץ מהזמן שאני רואה אותה בלילה מתאמנת בחצר, או כשאני קמה לשתות מים אחרי חזיון קשה. לאחרונה יש לי הרבה כאלה. 
 אני צריכה לדבר איתה, אנחנו בקושי בקשר מאז המקרה שדיברנו בבית החולים אחרי השריפה.
"לילי, אני צריכה לדבר איתך" אמרתי לה באחד הלילות שקמתי, הפעם לא בגלל חיזיון אלא בגלל לחץ.
"אין בעיה, נדבר בבוקר טוב? אני קצת עסוקה עכשיו". השיבה לי וירתה חץ שפגע בול באמצע המטרה שבחצר. היא השתפרה מאוד במהלך החצי שנה הזו.
"אני יודעת שאני אשכח בבוקר, בבקשה" עניתי לה.
"טוב, אם את מתעקשת" היא ענתה, הניחה את החצים שקיבלה ליום ההולדת שלה שחל לפני כמה ימים בצד וישבה לידי בספה שבסלון.
"לא דיברנו המון זמן, אני ממש מרגישה שהתרחקנו" אמרתי לה והפכתי עצובה.
הסתכלתי בעיניים הסגולות לילך שלה. מחפשת מעט רגש.
"כן, אני קצת עסוקה בזמן האחרון" ענתה.
"עברה כבר חצי שנה מאז, ואני בסדר, את לא צריכה להתרחק ממני בגלל השריפה, אני רוצה את האחות שעושה איתי שטויות בחזרה". אמרתי לה, והרגשתי דמעות בעיניים, שלא יכולתי לעצור.
"זה כבר לא קשור לשריפה. אני עסוקה מאז שגיליתי שהכוח שלי הוא אש, אני גם עובדת, ונלחמת בחץ וקשת עכשיו, אין לי כל כך זמן פנוי בכללי. בגלל זה אני פחות איתך ואני מתאמנת בלילה". היא ענתה לי וגם לה הדמעות התחילו לזלוג מהעיניים.  הרגש יצא בבת אחת.
"זה בסדר, רק רציתי לשמוע שהכל בסדר בינינו" אמרתי לה והוספתי: "אבל אל תגזימי עם האימונים שלך". הייתי חייבת, היא התחילה ממש להגזים. היא התאמנה כל יום כמעט כל היום- זהכבר הפך מוזגם באיזשהו שלב.
"מבטיחה לך" היא אמרה, וחיבקה אותי חזק.
--
בבוקר היא באה להעיר אותי, בחיבוק אחיות- בדיוק כמו פעם. סוף סוף, משהו הלך לי טוב בשנתיים האלה. נו טוב, היו עוד כמה דברים אבל עדיין.

חזרנו להיות האחיות שתמיד ביחד, ידעתי שהשיחה הזאת תעשה לה רק טוב.