האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק תשעה עשר- הסוף?

הבטתי בשעון.
"שיט- השעה כבר תשע" מילמלתי לעצמי, תוך כדי שנזכרתי שיש לי בית ספר.
פספסתי את האוטובוס כמובן, אז בחרתי ללכת ברגל.
ארגנתי את חפציי, נעלתי נעליים,
לבשתי חולצה עם סמל בית הספר, ויצאתי בדרכי לבד, לא בטוחה אם אני עושה את הדבר הנכון.
--
הכל היה רגיל, חוץ מהמחשבות שרצו לי בראש, על החלום הפשוט הזוי שלי ועל הסיכויים הגדולים שפשוט כל זה היה שיפטינג.
על זה שכל מי ומה שחשבתי שאמיתי היה רק בראש שלי ועל אם אני יכולה לחזור לשם.
הכל הרגיש כל כך אמיתי, איך זה יכול להיות חלום בכלל? חשבתי לעצמי.
הייתה אבן קטנה על המדרכה, אז בעטתי בה. המשכתי במשחק שלי תוך כדי שאני לא שמה לב לאן אני הולכת, רצה בתוך היער ללא דרך חזרה. בעטתי את האבן חזק מדי, ולא הצלחתי למצוא אותה.
אבל כן מצאתי את עצמי- באמצע יער מלחיץ וקריפי שמעולם לא ראיתי בלי דרך לחזור אחורה.
--
"הייתי צריכה לנחש שזה יקרה לי" התחלתי לדבר לעצמי.
המקום היה ריק מאנשים וחיות.
הסתובבתי סביב עצמי, מנסה להבין איך אני יוצאת מפה.
הרגשתי שמישהו צופה בי.
"אני יודעת שאתה שם, אתה יכול לצאת" אמרתי. לא ציפיתי לקבלת תשובה, אבל לפתע שמעתי רשרוש עלים מאחורי השיחים.
"מה לעזאזל-" אמרתי לעצמי ובהייתי ביצור שעמד מולי. הוא היה אלף נמוך, כסוף שיער.
"כריס?!" צעקתי, מרגישה שאני הולכת להקיא תכף. 
"טוב לדעת שאת זוכרת אותי" הוא ענה וגיחח.
"מה כל כך מצחיק? מה אתה עושה כאן בכלל? איפה אנחנו? זה חלום? אני עדיין בחלום? מה פספסתי לעזאזל-" יריתי מילוני שאלות אל תוך מוחו במספר דקות בודדות, ואז הוא עצר בעודי באה לשאול עוד שאלה.
"קודם כל, תנשמי. עכשיו אני אסביר את הכל" הוא ענה לי וסימן לי לשבת על אבן.
התיישבתי והוא התחיל לספר:
"דבר ראשון. זה לא היה חלום- כל מה שקרה לך היה אמיתי לגמרי, פשוט גרמנו לזה להיראות כמו חלום. את מבינה? בעולם השני את הצלת את כולנו"
הצלתי? את כולם? אני? מה? מתי? אבל- איך? כאילו- מה עשיתי לעזאזל? בלעתי רוק ושאלתי עם חיוך מזויף: "איך..?"
היה נראה שהוא עומד לקבל התקף צחוק.
"את באמת לא יודעת?" הוא אמר וכמו שחשבתי- התחיל לצחוק.
"אני רצינית...איך הצלתי את כולם?" חזרתי על דברי והוא הפסיק לצחוק.
"אז לא היית צינית?" סימנתי בראשי לשלילה;
"את הרגת את ג'ולקה!!" הוא אמר ונתן קריאות הידד.
אני? הרגתי מישהו?
נתעלם לחלוטין שהיא האויבת המושבעת שלי, שהיא ניסתה להרוג אותי, שהיא ניסתה להתנקש בי, אני הרגתי מישהו? ואני אפילו לא מודעת לזה? זה מלחיץ אותי נורא.
מה אם אני אהרוג עוד מישהו מבלי לדעת את זה? יהיו לזה עוד השלכות?
הרגשתי כאילו שהמוח והלב שלי הולכים להתפוצץ בכל רגע נתון.
"א-איפה ג'-ג'ק..?" גמגמתי מתוך מחשבותיי.
"הוא לא נמצא מאז הקרב"
"יכול להיות שהוא.." בלעתי עוד קצת מהרוק שנשאר לי
"הקריב את עצמו בשבילי?"
סיימתי את המשפט; עכשיו אני מרגישה כאילו קושרים לי את הלב עם חבל מהודק ביותר וחונקים אותי מבפנים.
"יש סיכוי.. אבל אל תקחי את זה קשה" ענה כריס ונתן לי מכה על הראש ממקל שהחזיק.
"אני יכולה לחזור לשם?" שאלתי אותו תוך כדי שליטפתי את ראשי מהמכה.
"כמובן" השיב.
"איך?"
"את זה את תצטרכי לגלות בעצמך. בהצלחה חצי-אלפית"
הוא אמר ונעלם בתוך הבזק אור.
--
אני צריכה לגלות בעצמי? מה זה אומר?
לא משנה- אני בסופו של דבר אצליח להבין את זה.
לפתע- גופי התכסה הבזק לבן כמו ההוא של כריס. "רגע- מה ל-" אמרתי, ונשאבתי אל תוך האור, משאירה מאחורי את תיק בית הספר, הציוד הלימודי, וכל מה שקראתי לו
"העולם השני."