הלכתי להחזיר לג'ק את הגיטרה שלו, בכל זאת, אני עדיין אוהבת אותו, ריב קטן לא עומד לשנות את הכל. "היי" אמר ג'ק כשהגעתי אליו והוסיף: "הגיטרה שלי! שכחתי אותה ליד הספריה נכון? תודה".
"בכיף, למה לא אמרת לי שאתה באזור? הייתי באה". עניתי לו.
הייתה שתיקה לרגע ואז הוא אמר: "מיהרתי, אני מצטער".
"לאיפה? למקום שיותר חשוב מהחברה שלך?" אמרתי לעצמי, אבל כנראה שבטעות אמרתי את זה בקול.
"אני..אני לא התכוונתי להגיד את זה.. אני מצטערת" אמרתי לו במבט מתבייש.
"זה בסדר, הספריה עמדה להיסגר ואמא שלי חיכתה לי בחוץ.. מצטער שלא באתי להגיד שלום" הוא ענה וחיבק אותי.
"ועכשיו" עניתי לו אחרי החיבוק והוספתי: "ג'ולקה יודעת שאנחנו יודעים עליה, אנחנו חייבים למהר".
"מה?! ג'ולקה יודעת?" הוא ענה והיה המום.
"לא סיפרתי לך? הייתי בטוחה שכן.. טוב אז ככה" עניתי לו והתחלתי לספר שוב את מה שקרה, וכרגיל הסתרתי את העניין עם לילי וזה שכמעט מתתי.
"וואו, מתי כל זה הספיק לקרות?" אמר ג'ק והיה בהלם
"לא דיברנו משהו כמו שלושה חודשים ג'ק" עניתי לו, הייתי קצת עצובה מהעניין הזה.
"אנחנו מדברים עכשיו, נכון? יהיה בסדר, אני באמת מצטער על כל מה שקרה". הוא ענה, וחיבק אותי שוב.
--
בדרך חזרה הביתה, ראיתי שוב את כריס, הזקן שראיתי אתמול ליד הספריה, בדיוק באותו המקום באותה השעה. ניסית להנמיך פרופיל ולקוות שהוא לא זוכר אותי או רואה אותי.
"שלום לך אנדי" הוא אמר לי פתאום. הוא אפילו לא הסתכל עליי.
"כריס, נכון? היי" עניתי לו, הייתי חייבת לצערי.
"איך את מרגישה?" הוא שאל.
"אני קצת ממהר-ממהרת! כן! נדבר בפ-פעם אחר-אחרת! טוב?" עניתי לו, מקווה שהוא יאמין לי ולא יגלה על זה ששיקרתי. אני לא רוצה לדבר איתו עכשיו, יש לי מספיק על הראש.
"זה בסדר, לכי" הוא ענה והתחלתי לרוץ. זה היה לי ממש מוזר שהוא היה שם באותו המקום ובאותה השעה, בכלל, הוא קצת מלחיץ אותי. אולי לא היה כדאי לספר לו? יש לי תחושה מוזרה שזו הייתה טעות.
חזרתי הביתה, נכנסתי לחדר, ולא ראיתי את מילו. התחלתי לחפש בכל הבית ולא מצאתי אפילו סימן ממנו. אחרי בערך חמש דקות אמא חזרה הביתה ולפני שהיא אפילו הספיקה להיכנס צעקתי עליה: "איפה. לעזאזל. מילו?!". אני חושבת שהתחרפנתי, הייתי בהלם שהוא בכלל לא בבית.
"קודם כל, אל תצעקי עלי. דבר שני תני לי להיכנס ואני אסביר הכל". היא ענתה לי, מסתכלת עליי במבט של מה עובר עלייך.
"סליחה.. אני לא התכוונת-" אמרתי אבל היא קטעה אותי: "בואי נכנס ונדבר, בסדר?" הנהנתי אליה ונכנסנו.
--
התיישבנו על הספה והיא התחילה לספר: "מכרנו אותו" היא אמרה לי.
מה?! הם הבטיחו שהם לא ימכרו אותו!! מה לעזאזל?! אני לא מבינה מה קורה פה, לפחות הם היו נותנים לי להיפרד ממנו. אני בטוחה שהיא מסתירה משהו.
"אמא, מכרתם אותו או שקרה משהו אחר?" שאלתי אותה בסקרנות.
היא שתקה, היה נראה שהיא חושבת מה להגיד לי.
"תעני לי!" צעקתי עליה.
"א-אני ס-ס-סליחה שצעקתי, ל-לא הת-התכוונתי". התחלתי להגיד לה תוך כדי שגימגמתי בלי הפסקה.
"זה בסדר, אני הייתי צריכה לספר לך מההתחלה" היא ענתה לי.
"לספר לי מה?" שאלתי אותה בטעות. פחדתי מהתשובה הכי ברורה, שהחיזיון שלי קרה- שהוא מת.
"אני מצטערת אנדילומה, הוא מת.." היא ענתה לי והתחלתי לבכות. ידעתי שזה יקרה מתישהו, אבל עדיין זה היה כואב.
אמא תמיד קוראת לי בשם הארוך (והמציק) שלי כשקורה משהו עצוב או קשה.
"לא רצינו לספר לך כי חשבנו שתתפרקי" הוסיפה אמא, מנגבת את הדמעות שלי עם ידה החמה.
"וצדקתם" עניתי לה מבעד לדמעותיי וסערת רגשות הציפה אותי.
--
בכיתי משהו כמו 10 דקות רצוף, עד שקמתי לקחת לעצמי מים.
למה דווקא עכשיו?! שאלתי את עצמי בלב. החלטתי לשתף את ג'ק, שבמפתיע, לא היה נראה טוב בכלל כשבאתי אליו, בוכה את חיי בדרך.
"מה קרה לך?!" הוא שאל כשנכנסתי לבית שלו בלי שם הזמנה ותקעתי את הפנים שלי בבטן שלו.
"הוא מת. מילו מת." עניתי לו, לא מפסיקה לבכות ככה שהעיניים שלי כבר הפכו אדומות.
"קודם כל, תרגעי- עכשיו, תספרי לי מה קרה" הוא ענה לי והיה לי נראה שהוא מתוסכל אבל גם מהורהר. ניגבתי את הדמעות שלי ונרגעתי קצת. סיפרתי לו על זה שחיפשתי אותו בכל מקום והוא לא היה שם, על זה שאמא באה עם הבשורה הרעה ואת זה שהבטחתי לעצמי: אני אנקום.
"זה פשוט הזוי" הוא אמר לי כשסיימתי להסביר. הוא היה נראה כאילו עבר עליו משהו רע.
"הכל טוב איתך היום?" אמרתי לו בהיסוס.
"כן, אני פשוט קצת בהלם". הוא ענה. הוא מסתיר משהו, אני בטוחה בזה.
"אני יודעת שקרה משהו פשוט תספר במקום למרוח את זה כל הזמן!!" צעקתי עליו.
"סליחה" הוספתי.
"זה בסדר, את כבר צריכה לדעת". מה נסגר עם הוידויים היום? מה אני צריכה לדעת? מה קורה פה? הוא הולך לספר לי משהו? מה הוא הולך לספר? המחשבות טסו על טיל בראש שלי.
"אני מילו". הוא ענה לי.
מה?! איך הוא יכול להיות מילו? "מה?!" צעקתי, ולא היה לי אכפת מי שומע.
"תהיי בשקט" הוא אמר לי בזמן שסתם לי הפה עם היד שלו והוסיף: "אני יכול לשנות צורה, מבינה?".
שכחתי כבר שהכוח שלו הוא שינוי צורה.
"ממתי אתה הוא?" שאלתי אותו אחרי שהוא הוריד את היד שלו מהפה שלי.
"מלפני שבועיים" ענה.
"לא הבנתי, אז איפה מילו?" שאלתי אותו במבט מהורהר.
"מילו מת לפני שבועיים כשלא היתי בבית, לקחתי אותו אליי בשביל לנסות. אני מצטער". הוא ענה לי.
הפכתי עצובה והוא הוסיף: "אני ידעתי שאת תתפרקי מזה, אז החלטתי להסתיר את זה ושיניתי את הצורה שלי למילו".
"אז..כל הזמן הזה זה היית אתה?" שאלתי.
"כן, רוצה לראות?" הוא שאל. הנהנתי אליו באיטיות ותוך שניה עמד מולי עוף חול קטן ויפיפה, פורש את כנפיו הכתומות-אדומות באצילות.
"מתי הספקת ללמוד את זה?" שאלתי אותו כשראיתי כמה מהר הוא שולט גם בחזרה לצורה הרגילה שלו. "עברה שנה, בכל זאת" הוא ענה לי וחייך חיוך קטן, היה נראה שהוא מרוצה מעצמו.
"א-אני בחיים לא ראיתי משהו כזה, זה היה פשוט מושלם ג'ק" עניתי לו, עדיין לא עיכלתי בכלל מה קורה כאן.
"תודה, התגעגעתי אליך מאוד, אני יודע שהרבה זמן לא אמרתי את זה" ענה. היה אפשר לראות שהוא קצת מסמיק, ואולי גם קצת מובך.
"גם אני" עניתי וחייכתי.
--
אחרי זה חזרתי הביתה, לבשתי את הפיג'מה המנוקדת שלי והלכתי לישון, מלאה תקווה שהיה יום טוב יותר מחר, ושהחיסרון שלו לא ישפיע עליי כמו שקרה עם לילי.
YOU ARE READING
האלפית והחזיונות המסתוריים
Fantasy**הושלם** "עיניה הסגולות היו מלאות תסכול ועצב מעורבב עם כעס. הגוף שלה פשוט איבד שליטה. היא תחילה לשרוף את הבית מכל עבר, לשבור את הדברים ופשוט להשתגע... הייתי בהלם. פתאום הצלחתי לחזור לראות, ולצאת מהענן השחור שהייתי בו עכשיו. קמתי בבהלה. "זה היה רק ח...
