האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק שמיני- מפגשי ג'ולקה ארוכים ומפרכים

היחידים שסיפרתי להם את האמת על ג'ולקה הם לילי וג'ק.
 אני לא מרגישה מספיק בטוחה לספר לכולם.
"הבעיה הגדולה שיש לנו עכשיו, היא ג'ולקה. מה אנחנו הולכים לעשות?" אמרה לילי לג'ק ולי, כשהחלטנו להתחיל לעשות מפגשים בנוגע מה עושים. זה כבר היה המפגש השני, בראשון רק דיברנו על איפה נעשה אותם ומתי.
בסופו של דבר החלטנו שהמקום הכי בטוח הוא בית העץ שלי ושל לילי- מפעם. עכשיו, אני לחוצה יותר מאי פעם. אפילו יותר מהתקופה שהתעלפתי בלי הפסקה, על בסיס יומיומי.
--
"את יכולה להסביר שוב מה ראית?" התפרצה לילי למחשבות שרצו לי בראש.
"ברור" עניתי לה, ותיארתי לה שוב, כל פרט קטן שראיתי. בחזיון על ג'ולקה והפגיון.
"זה ממש מוזר, אני יודעת, אבל מאז אני לא מצליחה להיכנס לחזיונות" שיקרתי. רק ג'ק ידע שזה לא האמת, הרי אני לא יכולה לספר לה שראיתי שקרה לה משהו, היא תמשיך להתאמן אפילו עוד יותר.
"אנחנו נמצא מה לעשות, אל תדאגו" ג'ק אמר וקטע את מחשבותיי. כל הזמן קוטעים לי אותם, זה מתחיל להציק.
"ברור, אבל אין לי מושג כמה זמן נשאר לנו." אמרתי להם, והייתה שתיקה בחדר שהעידה על חשיבה לעומק. אחרי דקה בערך, אמא נכנסה לבית העץ והביאה לנו משהו לשתות.
אחרי שהיא הלכה ג'ק אמר: "אולי תנסי שוב להיכנס לחיזיון? לא ניסית מאז שלא הצלחת כמה פעמים, יש סיכוי שאת כבר יכולה".
יש סיכוי שזה נכון והוא צודק,  כדאי שאני אנסה שוב, הרי מה כבר יש לי להפסיד?
"בסדר, אבל אם אני לא אצליח, אל תאשימו אותי, ואם אני אתעלף זה על אחריותכם" אמרתי להם במבט ציני והם הנהננו מהר בתזמון מושלם.
--
"בהצלחה" אמרו ג'ק ולילי פה אחד שנייה לפני שניסיתי להיכנס לחיזיון, שוב. התחלתי לראות אור לבן ולהתעייף. האור הלבן התחיל קורא בשמי. "א.......נ......ד......י...." לחש בקול צרוד האור הלבן. החלטתי להתקרב אליו, אני חייבת לברר מה זה, זה אף פעם לא קרה לי קודם לכן. הוא התרחק ממני, ונהיה חלש יותר. הרגשתי שאני מתחילה להזיע. רצתי אליו- אני ללא ספק חייבת לגלות.
"נחשו מה" אמרתי לג'ק ולילי כשהתעוררתי מהחיזיון. "מה?" ענו שניהם ביחד, הם נראו די לחוצים. "לא הצלחתי" אמרתי, ואנחה יצאה מפי. שמעתי שהם נאנחו גם, אבל בכל זאת הם החליטו להגיד משהו, בשביל שאני לא ארגיש אשמה. "זה בסדר, את בטוחה שלא ראית כלום? אפילו לא סימן קטן? או משהו שונה?" חקרה אותי לילי, וג'ק הנהן לדבריה. "את האמת היה משהו שונה, אבל קודם כל תשבו, אני בסדר" אמרתי להם, ובלעתי את הרוק שלי. "האור הלבן קרא לי" אמרתי להם. הם נראו המומים. "האור הלבן קרא לך?!" שאל ג'ק בקול מופתע. "כן, אבל לא הצלחתי לתפוס אותו. המוח שלי פשוט עצר רגע לפני". עניתי לו, ואז לילי אמרה בקול בטוח: "אוקיי.. לפחות זה אומר שאת יכולה להיכנס לחזיונות, ושלא קרה לך יותר מדי נזק". הנהנתי לה, היא באמת צודקת. "אז..מה אנחנו עושים מכאן?" אמר ג'ק והסתכל עליי. "אין לי שום מושג". אמרתי, ולילי הנהנה לכן.
--
בשבועות האחרונים המשכנו עם מפגשי "ג'ולקה" כמו שאני "אוהבת" לקרוא להם.
תמיד כשאני חושבת שמשהו הולך לי טוב, משהו אחר צץ. אני מתחילה להרגיש שכבר אין לי כוח לכל זה. אני עייפה כל הזמן, בקושי יוצאת מהבית חוץ מלפגוש את ג'ק ובשביל המפגשים בבית העץ, ואני מרגישה כאילו כל העולם על הכתפיים שלי. מה שבוודאות לא נכון.
החלטתי היום לצאת קצת החוצה, לצייר. לצייר תמיד עושה לי טוב. מנתק אותי מהעולם, כאילו אני במקום אחר- שאין בו בעיות, או אנשים שמנסים להשתמש או לפגוע בי. אני אפילו לא יודעת מה היא רוצה.
אחרי שעתיים בערך, החלטתי לחזור הביתה להתארגן, יש לי "מפגש ג'ולקה" בעוד רבע שעה. הגעתי, והתחלנו.
"מה אנחנו יודעים עליה כרגע?" שאל ג'ק אחרי שישבתי. התחלנו לעקוב אחריה, בשביל לגלות עוד פרטים, אז רצינו לעשות סיכום של מה שיש לנו.
"היא מסיימת לעבוד בשעה חמש אחר הצהריים, אלא אם כן את שם" אמרה לילי והסתכלה לכיווני.
"נכון" הסכמתי והוספתי: "אנחנו עדיין לא יודעים מה כוח שלה- אני צריכה להתחיל לברר".
הייתה שתיקה של חשיבה בחדר. כל אחד חשב על רעיונות חארים ומסוכנים יותר משל השני.
"אולי זה מסוכן, אבל כדאי לך לשאול אותה". אמר ג'ק. לשאול אותה? הוא שפוי?! היא משוגעת! ואם אני אשאל אותה זה ברור שהיא תתחיל לחשוד. ג'ק כאילו קרא את מחשבותיי.
"היא לא תחשוד, אם תגיעי שוב לבית החולים ותשאלי אותה מהתעניינות".
"הבנתי מה אתה אומר" הוסיפה לילי על דבריו לילי.
"מה? לא בדיוק הבנתי. תסבירו לי בבקשה" אמרתי להם מבולבלת והם שתקו.
"נו!" הוספתי. הם עדיין שתקו. "אולי זה מסוכן, אבל תנסי לעשות חיזיון ולהתעלף שוב- זאת הדרך היחידה" אמרה לילי ושברה את השתיקה סוף סוף.
"בדיוק מה שחשבתי" ענה ג'ק.
"אתם משוגעים?" אמרתי לעצמי. או שלא? אוי נו, צעקתי את זה במקום רק לחשוב על זה. ידעתי שזה יקרה מתישהו מכל המחשבות שלי. "אמ, סורי, לא התכוונתי לזה ככה" אמרתי להם ורציתי להרוג את עצמי מבפנים. "זה מסוכן, ואני בכלל לא יודעת אם אני יכולה לעשות את זה" הוספתי.
"אני בטוח שתצליחי" אמר ג'ק ונראה קצת המום מזה שצעקתי.
"גם אני חושבת, עדיף לנסות מאשר לא לנסות, לא?" הוסיפה לילי והיה חיבוק קבוצתי.
הסכמתי לתוכנית המסוכנת שלהם. רק שלא ידעתי עד כמה מסוכנת היא הייתה.
--
אז..ניסיתי שוב. הפעם- איכשהו- הכל הלך לפי התוכנית. התעוררתי בבית החולים, בדיוק כמו שתכננו. כמובן שג'ולקה הייתה שם, היא הרופאה האישית שלי, בכל פעם אני מגיעה לשם היא ישר מתנדבת להיות זאת ששומרת עליי.
"אל תגידי לי שזה קורה לי שוב" אמרתי לה וניסיתי לא להשמע חשודה או מפחדת.
"מה אני יכולה לעשות כבר אנדי, מאוד מקווה שעניין ההתעלפות לא חוזר לך" ענתה לי וחייכה חיוך קטן, שבעיני היה נראה ערמומי.
"אז..מה קרה הפעם? כמה זמן אני כבר פה?" אמרתי לה והתיישבתי לאט, זה באמת כאב לי, הרגשתי חבטה בראש שלי.
"תזהרי" אמרה ג'ולקה ומיהרה להחזיר אותי לשכב.
"הפעם זה לא היה בגלל חיזיון. דפקת את הראש שלך, כנראה בגלל שניסית להיכנס לאחד". אמרה והוסיפה: "ולשאלתך- את כאן חודשיים, זה הזמן הרב שהיית כאן". חודשיים?! בזבזתי כל כך הרבה זמן, זאת לא הייתה התוכנית.
"איפה כולם?" שאלתי, לא יכולתי להתאפק. "אמא ואבא שלך מקודם היו פה.. באמת כדאי שאני אתקשר אליהם" אמרה. "איפה ג'ק, ולילי? הכל בסדר איתם?" הוספתי. היא לא ענתה.
--
אמא ואבא הגיעו, ובשניה שהם נכנסו לא היססתי לרגע ושאלתי: "איפה לילי? אני רוצה לראות אותה! עכשיו! אני מתחננת!" אמרתי והתחלתי לבכות. רגע- המשפט הזה היה מוכר. לא- שום סיכוי. זה היה בחיזיון שלי. החיזיון האחרון. בבקשה שהיא בסדר, בבקשה שהיא בסדר אני מתחננת אלוהים, תעשה שהיא תהיה בסדר.
"נכון- את לא יודעת" אמר אבא ודמעות התחילו לזלוג מעיניו. מה אני לא יודעת?! הבכי שלי נעשה חזק יותר. כבר הבנתי מה קרה. לילי איננה, ואני לא הייתי פה בשביל לעזור לה.
אמא גם התחילה לבכות ,אך גם חיבקה אותי באותו הזמן.
דקה אחרי, נכנס ג'ק בית החולים. שמעתי את הצעדים שלו רגע לפני שהוא נכנס. הוא מיהר ודמעה קטנה הייתה על פניו מרוב אושר שהתעוררתי.
"ג'ק" אמרתי וחייכתי קצת כשהוא נכנס, כדי שלא ירגיש בכאב שלי.
"עזבתי הכל ברגע ששמעתי" הוא אמר ורץ לחבק אותי.
--
חזרתי הביתה בסופו של דבר. אחרי שבועיים, ועם כדורים למקרה שאני ארגיש ככה שוב. מהרגע שחזרתי הביתה אף אחד לא הסכים לדבר על מה שקרה ללילי. זה היה לי ברור שהיא כבר איננה.