האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק שמונה עשר- אולי כל זה היה רק חלום

השתעלתי.
המון.
התעוררתי, כולם היו מולי.
"איזה מזל" אמר מרקורי,
שבמפתיע הייתי בזרועותיו על מיטה קטנה.
למרות ששמעתי מה שהוא אמר, התרחקתי ממנו בבהלה.
"אנדי" אמר ג'ק ודמעה קטנה זלגה על פניו.
"ג'ק" עניתי וניסיתי לקום, אבל הגוף שלי היה חלש מידי.
מצאתי את עצמי בתוך חדר שינה קטן בצבע שמנת, עם מרפסת קטנה ומראה.
הסתכלתי סביב לחפש רמזים איפה אני נמצאת- כי בוודאות זה כבר לא היה הסלון של מרקורי.
זיהיתי את הפוסטרים של הצפרדעים; זה ללא ספק החדר של ג'ק.
הסתכלתי בחלון וראיתי שכבר חושך.
"אני חושב שנלך עכשיו" אמר מרקורי לפיות והוסיף: "החלמה מהירה אנדי"
הייתי כל כך חלשה, שאפילו לא חייכתי או אמרתי לו תודה.
--
הם יצאו מהדלת ואני לא יכולתי להתאפק: "מ-מה ק-קר-קרה?" גימגמתי.
"זה ארוך. מאוד" ענה
"יש לי זמן" אמרתי.
הוא התיישב לידי על המיטה והתחיל לספר: "מרקורי עבד פעם בבית חולים, במשמרות יחד עם ג'ולקה.
הוא סיפר לנו שהיא הזמינה אותו לפגישה פעם, והיא היפנטה אותו.
כל פעם שנוח לה, היא יכולה לשלוט בו, ובעוד רופאים, לעשות מה שהיא רוצה שהם יעשו ללא שליטתם.
ברגע שהעיניים שלהם הופכים לבנים חסרי אישונים, זה אומר שהיא שולטת בכל צעד שלהם.
הוא פרש אחרי שהוא ידע את זה, והפך לפסיכולוג. אבל הוא לא ידע שהיא עדיין יכולה לשלוט בו..." "זה סיפור הזוי. אני לא מאמינה שזה מה שהיא עושה. היא פסיכופטית!" אמרתי בכוחות שהיו לי. "בקיצור.. מרקורי- זאת אומרת- ג'ולקה, תקפה אותך דרך הגוף שלו, ונתנה לו להתמודד עם התוצאות" הייתי בשוק מוחלט.
היא פוגעת בכל כך הרבה אנשים בשביל להגיע אליי. פשוט נמאס לי! אולי כדאי שאני אוותר? אולי עדיף שאני אתן לה להרוג אותי לפני שהיא תעשה עוד משהו?
ג'ק ראה את התסכול בעיניי, ניסיתי להראות לו שהכל בסדר איתי, אבל לא יכולתי.
הכאב שהגוף שלי עמד בו היה מוזר, זה מעולם לא קרה, זה רק חזיון, ממתי זה כל כך חזק? למה זה השפיע בצורה כזאת על הגוף שלי? מה קורה לי? אולי זה הסוף? השאלות הלכו ובאו, נעלמו וחזרו, הרגשתי מתוסכלת, כעוסה על עצמי,
חלשה, עצובה, מבולבלת, מתוסכלת שוב, מה קורה לי? א- שיט! אור שחור! לאלאלאלא לא בבקשה לא! ניסיתי להילחם בזה, אך נכשלתי.
"אנדי?!" זה היה הקול של ג'ק.
"ג'ק?!" בהיתי בו, תוך כדי ניסיון כושל להתעלם מהגוף שלי שהתחיל לקרוס לחלוטין.
"ג'ק מה קורה לי?!" צעקתי והתחלתי לבכות.
"אני מצטער אנדי, כנראה שאת צריכה לחזור עכשיו" ענה ג'ק לשאלתי.
מה? לחזור לאיפה? אני לא מבינה מה קורה! ניסיתי לשאול אותו, אבל קול לא הגה מפי. האור השחור סגר עליי.
--
התחלתי להריח ריח של שוקולד..
עוגת שוקולד...
עוגת שוקולד?
מה קשור עוגת שוקולד עכשיו?
התעוררתי. אני במיטה..?
השעון המעורר צלצל וקמתי לכבות אותו.
החזקתי בידי הימנית דף, שהכותרת שלו הייתה: "שיפטינג".
המשכתי לקרוא, מלאת סקרנות, את הדף המוזר אשר נח בידי.
"מציאות רצויה: ארץ האלפים, השדונים והפיות" אז.. כל זה בעצם היה חלום ארוך במיוחד? אבל, הכל הרגיש כל כך אמיתי... זה לא הגיוני אפילו! המשכתי לקרוא, מנסה לחפש תשובות לשאלותיי הרבות.
"שם: אנדילומה מילוקה...
נראות...
אופי...
גיל...
כוח..."
המשכתי לקרוא במהירות הבזק, מרפרפת על הקטגוריות. 
"תסריט:" זה מה שחיפשתי.
התחלתי לקרוא את שני העמודים העמוסים שהיו מהודקים מתחת לכותרת.
נלחצתי כפליים כשגיליתי שכל מה שהיה כתוב שם קרא לי.
ראיתי את הטלפון שלי על השידה שליד המיטה- אז לקחתי אותו.
"08:46, 25/6/2021."

מה? זה לא יכול להיות. אני- מה? ניסיתי לחפש כל כך הרבה תשובות. תחילה חיפשתי בגוגל "שיפטינג".
"הסטה קוגניטיבית (או שִיפְטִינְג) מתייחסת לתהליך מנטלי שבו האדם מעביר באופן מודע את הקשב שלו ממוקד אחד לאחר.
זאת להבדיל ממעבר בלתי מודע של מוקד תשומת הלב, המכונה החלפת משימות שני תהליכים אלו הם צורות שונות של גמישות קוגניטיבית."
לאחר מכן שאלתי בווצאפ, את החברות שלי, שאפילו כמעט שכחתי שהן קיימות.
"זה כזה לעבור למציאות אחרת לא?" אחת מהן אמרה לי.
אז כל זה בעצם זה היה בתוך הראש שלי?
נגעתי באוזניים שלי- הן היו רגילות לחלוטין.
אבל- ג'ק? הפיות? לילי? ג'ולקה? מרקורי? אמא ואבא? מילו? כריס? מריה? ניאון? כולם היו חלום? המציאות הזאת בכלל לא אמיתית?
תחושת הזמן שלי איבדה תחושה כרגע.
המומה, קמתי מהמיטה שלי, מנסה להבין מה קרה לי עכשיו.