האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק תשיעי- תסכול, תשובות, פיות ועסקות משונות

עברו שבועיים בהם לא אכלתי, ובקושי שתיתי. לא הסכמתי לצאת מהחדר שלי. זה היה לי קשה מדי להכיל את זה שהמשפט האחרון שהיא אמרה לי הוא: "עדיף לנסות מאשר לא לנסות, לא?".  הייתי כל כך עצובה.
"אני רק רוצה לדעת איך זה קרה, אני מתחננת, בבקשה". זה המשפט היחיד שאמרתי השבוע, ואחריו תמיד בכיתי.
"אני לא כועסת שלא מספרים לי, אני כועסת שלא יכולתי להיות שם בשביל לעזור". אמרתי לג'ק אחרי שהוא התחנן אלי שאתן לו להיכנס לחדר שלי. ונשברתי.
"בבקשה תגלה לי. אולי אני אוכל לעשות משהו". הוספתי. סוף סוף הצלחתי לשכנע אותו, ואז הוא אמר: "בסדר, אבל את מבטיחה שלא תכעסי". שמעתי עליו שזה איכשהו קשור אלי.
"ברור" אמרתי מתחת לדמעות שמאיימות לצאת.
"אז ככה" אמר וג'ק והתחיל לספר.
"את ניסית להיכנס לחיזיון, זוכרת?" הנהנתי, כבר מכאן הייתה לי הרגשה רעה.
"עברה שעה, ועדיין היית שם." אמר. הייתה שתיקה לרגע ואז הוא הוסיף: "התחלנו לפחד שלא תתעוררי, שאולי נתקעת שם, אז פנינו להורים שלך". למה הם אמרו לאמא ואבא? הם לא היו צריכים לספר להם, הם היו חושבים על זה שניסיתי חיזיון שוב. ג'ק קטע את מחשבותיי שוב, כרגיל, והמשיך לספר: "הם לקחו אותך לג'ולקה, לא היה ברור אם תתעוררי".
"איך כל זה קשור ללילי?" שאלתי. בתסכול.
"אני מגיע לזה". ענה והוסיף: "ניסו להתנקש בך, אנדי. היא שמרה עלייך".
הוא הפך עצוב והסתכל לי בעיניים. הסתכלתי בשלו והתאפקתי לא לבכות.
להתנקש? מי? שמרה עלי? לא הבנתי כלום. אם הייתי בבית החולים איך התנקשו בי? אני עדיין לא מבינה את כל הסיפור הזה. מי ירצה לפגוע בי בכלל? אני לא שווה ערך יקר או משהו, ואם כן אז אני לא יודעת מזה.
"לא הבנתי. ג'ק איך לעזאזל זה שהיא שמרה עלי קשור לזה שהיא איננה?". אמרתי לו, התחלתי לבכות, ואז נפל לי האסימון- היא הגנה עלי ונפצעה בעצמה.
"אל תגיד לי ש.." אמרתי לו התחלתי לבכות עוד יותר. רעד הצטרף לבכי המריר. דמיוני המופרח התחיל לדמיין תמונות שלה שומרת עליי ונפגעת בו זמנית- עושה הכל כדי לשמור על אחותה.
"כן. היא נפגעה בגלל זה, ושילמה את המחיר". ענה לי וחיבק אותי חזק. הוא ידע שזה מה שאני צריכה. המשכתי ליבב.
אז..מה קרה אחרי? לפני כמה זמן זה היה?" שאלתי אחרי שנרגעתי קצת אותו בקול צרוד מהבכי.
"יומיים לפני שהתעוררת" ענה. יומיים?! עכשיו אני אפילו יותר כועסת על עצמי שלא הייתי שם. מה הסיכויים שיומיים אחרי אני אקום כאילו כלום לא קרה? אולי אני בכלל לא המטרה שלהם? אולי זאת בכלל לילי? איך היא לא ניצחה אותם? אני רק זוכרת אור לבן ושחור, לא ראיתי כלום שם. מה אני יכולה לעשות? אולי הכוח שלי יכול לשלוח לה מסרים? איך ממשיכים מפה? יש לי כל כך הרבה שאלות אבל אין מספיק תשובות. או שאפילו אולי אין בכלל תשובות.
המוח שלי עדיין לא מסוגל לעכל. אחרי יומיים חזרתי לאכול, אבל אני כל הזמן מרגישה אשמה.
"אני מפחדת מילו. אני לא רוצה לצאת מהבית כי אני לא רוצה לפגוע במישהו. אני לא רוצה להיכנס לחזיונות כי אני מפחדת לדעת עוד. מה אני עושה בכלל?! למה אני מדברת לציפו טיפשית שבכלל לא מבינה אותי?! איפה האחות שלי כשאני צריכה אותה?! כשאני רגע לפני שיגעון?!"  נפלתי על הרצפה מתסכול. טמנתי את עיניי בידי והתחלתי לבכות. מתסכול, מכעס, ובעיקר מגעגוע.
--
פיות. זה מה שהיה בחזיונות האחרונים שלי. כרגע, לפי מה שהבנתי, לפיה בעלת השיער השחור, הבגדים האדומים והעיניים הירוקות קוראים אלקסה. ולפיה בעלת השיער החום, השמלה הלבנה והעיניים הכחולות קוראים יוליה. כרגע, אלה מי שאני זוכרת. היו עוד המון, אבל הן לא דיברו בשמות.
"רק פיות" אמרתי לאמא כשהיא שאלה אותי מה אני ראיתי, אחרי שניסינו להכנס לחיזיון שוב בשביל לבדוק אם מאז מה שקרה עם לילי יש לי חזיונות אחרים.
צדקנו, כמובן. הפיות האלה לא יוצאות לי מהראש. כל פעם קורה משהו אחר איתן. הן נפגעות, אחת אחרי השניה. כל פעם אחת נפגעת ואז כולן. לא נפגעת ממישהו, אלא נפגעת פיזית-ממשהו. אני לא מצליחה להבין ממה כי כל פעם החיזיון עוצר בדיוק ברגע הזה.
החלטתי לנסות להיכנס שוב, והפעם- לכמה זמן שאני יכולה.
ראיתי את אלקסה- הפיה האדומה, נפגשת עם..מי זאת? זאת ג'ולקה?! יש פיות רעות? מה קורה פה?! המחשבות שרצו לי בראש הלכו וגדלו.
"אני חייבת להירגע אם אני רוצה להצליח" אמרתי לעצמי, ונרגעתי.
המשכתי לראות את החיזיון. הן דיברו על עסקה כלשהי.
"אנחנו חייבות להגיע אליה" אמרה אלקסה.
"יש לי קשר יחסית חזק איתה, זה לא מדאיג אותי"
"מה עם המשלוח? מתקדם טוב?". הוסיפה ג'ולקה.
"כמובן, גברתי". ענתה לה אלסקה. גברתי?! אי אפשר לקרוא לאישה הזאת גברת?! היא פשוט פיסכופטית! התעצבנתי עליה בלב.
יצאתי מהחיזיון וראשי היה מלא שאלות: איזה משלוח? יש פיות רעות? למה אלקסה משתפת איתה פעולה? מה יצא לה מזה? מה אני הולכת לעשות? בעוד כמה זמן זה יקרה? למה בכלל ראיתי את ג'ולקה?זה אמור להדאיג אותי?
 המחשבות האלו רצו לי בראש בלי הפסקה במשך שעות. אני חייבת להירגע. בקצב הזה אני בטעות אכנס לעוד חזיון.
--
נזכרתי שברגע שאני לחוצה מידי או נלהבת מדי, הגוף שלי נכנס לחיזיון בלי לדעת את זה. זה אפילו יותר מלחיץ עכשיו; אני לא יכולה לשמוח יותר מידי, או להילחץ יותר מדי, ככה שברוב המצבים ביום אני או חצי שמחה או בוכה. למען האמת, אני יותר בוכה.
השבועות האחרונים היו לי קשים במיוחד. אמא ואבא נכנסו לחובות בגלל כל הטיפולים שלי שהם היו צריכים לשלם עליהם, והמצב שלנו מדרדר מרגע לרגע.
"בחיים לא!" צעקתי על אבא כשהוא אמר לי שאנחנו נצטרך למכור את מילו.
"שום סיכוי!" המשכתי לצעוק ולבכות באותו הזמן.
"אנחנו חייבים, אני מצטער". הוא ענה לי. מה נראה לו?! שאני אוכל למכור את מילו?! הוא איתי מהרגע שנולדתי, אני לא יכולה פשוט לעזוב אותו! הייתי כל כך עצבנית. כל כך עצבנית שרציתי שלילי תצוץ משום מקום ותשרוף אותו.
"תני לי אותו אנדי" הוא אמר. מילו התחיל לצייץ עליו.
"אתה רואה? הוא אפילו לא רוצה את זה! אני מתחננת אבא, תשאירו לי אותו.  הוא הדבר היחיד שנשאר לי." אמרתי ובכיתי עוד.
"בסדר". הוא אמר, ורצתי לחבק אותו.
"תודה, אתה האבא הכי טוב בעולם". אמרתי, והוא הוסיף: "אל תגרמי לי להתחרט על זה".
הנהנתי, הרי מה עוד נשאר לי לעשות.