האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק שני- ההתחלה

זה היה סתם עוד יום רגיל, חוץ מזה שזה היה יום לפני יום ההולדת שלי.
קמתי מהמיטה בהתרגשות שמחר זה לא עוד סתם יום, זה היום הגורלי שלי, יום הולדת 16.
אמא תמיד סיפרה לי מגיל קטן שביום הולדת 16 של כל אלף, קורה משהו מיוחד שעומד לשנות להם את החיים לטובה או לרעה.
תמיד קיוויתי שזה יהיה לטובה. לאמא שלי זה היה לטובה, ואני מקווה שיצא גם לי משהו טוב. אולי משהו שישנה את המראה שלי, או משהו שיגרום לי להיות יפה, או אולי בכלל זה היה כישרון מיוחד או חברים חדשים. אוף, אני תמיד חושבת יותר מידי כשאני לחוצה ומתרגשת.
"אנדי! אנדי! אנדילומורה?!" שמעתי את אמא צועקת לי מהסלון. "יש לך אורח" היא הוסיפה. קפצתי מהמיטה שלי ורצתי לדלת. זה היה ג'ק, החבר הכי טוב שלי.
הוא היה גבוהה ממני לא בהרבה, בעל עיניים ירוקות נוצצות ונמשים שהדגישו אותן, רזה עם שיער חום קצר, אוזניים מחודדות, וצלקת קטנה בלחי מתחת לעין. הוא אמר שהוא קיבל אותה כשהוא נולד, אבל אני תמיד חשדתי בזה.
בקיצור, החבר הכי טוב שהייתי יכולה לבקש.
אני וג'ק חברים מאז שאני זוכרת את עצמי. ההורים שלנו חברים ונולדנו יום אחרי יום, כך ששנינו מתרגשים בימים הקרובים. "היי, טוב לראות אותך" אמר ג'ק בקול רגוע. "גם אותך" עניתי ועשינו את לחיצת היד הידועה שלנו. הלכנו לחדר שלי וברגע שסגרתי את הדלת צרחנו, "זה מחר!" מבלי לתאם אפילו. אחרי זה לא הפסקנו לצחוק.
החלטנו לצאת קצת מהבית ביום האחרון שלי, אז הלכנו לנהר שאני גרה לידו.
"איך את מרגישה?" אמר ג'ק "מתרגשת, אבל גם לחוצה". "למה לחוצה? מה יש לך להיות לחוצה?" "לא יודעת, כל היום הולדת הזה מלחיץ אותי. כנראה שאני סתם מפחדת שלא יצא משהו טוב." "אמרת שאמא שלך קיבלה משהו טוב לא? אז אין לך מה להלחץ" ענה בקול רגוע אבל קצת לחוץ, הצלחתי לשמוע את זה עליו. "לא יודעת.. ומה אם יצא לי רע? אתה מבין.. אני לא רוצה לאבד אותך". אמרתי והסתכלתי לתוך העיניים המבריקות שלו.
"גם אני לא רוצה לאבד אותך. את הדבר הכי חשוב בחיים שלי, בחיים לא היו לי חברים ואיכשהו שרדת אותי". אמר בקול מתרגש כאילו הוא הולך לבכות עוד שניה וגיחח קצת. "שלא תתחיל לבכות לי פה" אמרתי ודפקתי את מרפקי בצלעותיו. "היית מתה" ענה. חיבקתי אותו חיבוק חזק.
כשחזרתי הביתה, החלפתי את החולצה הירוקה והג'ינס שלי לפיג'מת פרפרים, ונכנסתי למיטה שלי.
--
כל הלילה לא הצלחתי להרדם. ראיתי בשעון שבעוד שתי דקות השעה תהיה שתיים עשרה בלילה, ואני כבר טכנית אהיה בת 16. המחשבה על כך לא נתנה לי להירגע.
בדיוק בשתיים עשרה, העולם התחיל לסגור עליי, התחלתי לראות שחור ונאבקתי בחוזקה. עד שראיתי את לילי, אחותי הקטנה.
הידיים העדינות שלה היו מלאות אש, עיניה הסגולות היו מלאות תסכול ועצב מעורבב עם כעס. הגוף שלה פשוט איבד שליטה.
היא תחילה לשרוף את הבית מכל עבר, לשבור את הדברים ופשוט להשתגע, והיא רק בת 14, איך היא יכולה לשלוט באש? הרי היא עדיין לא קיבלה את הכוח שלה; הייתי בהלם. פתאום הצלחתי לחזור לראות, ולצאת מהענן השחור שהייתי בו עכשיו. קמתי בבהלה. "זה היה רק חלום, כן, רק חלום" אמרתי בלחש לעצמי ופתאום התחלתי לשמוע צרחות והרחתי עשן.
התחלתי להתנשף ולהחנק, פתאום סוג של אור שחור מכסה את העיניים שלי שוב, והתעלפתי.
--
"סיסי!" שמעתי קול מעליי. זאת הייתה לילי. הסתכלתי בעיניים שלה שהיו אדומות, סביר להניח מבכי. רציתי להאמין שאני בבית, ולא במיטת בית החולים.
"לילי?" עניתי לה והתחלתי להתיישב לאט.
"את זוכרת אותי?" הוסיפה לילי במבט נחוש "ברור שאני זוכרת אותך, לא נמחק לי הזיכרון ילדה". עניתי לה בציניות, ופתאום נכנסו לחדר אמא לאבא, והתחילו לחבק אותי "איך את מרגישה?" "בסדר גמור, למה?" עניתי. "את היית מאושפזת כמה ימים..לא היה בטוח שתשרדי אפילו" ענה אבא במבט כאילו הוא עומד לבכות. "היי, אני בסדר עכשיו, אין לכם מה לדאוג" אמרתי להם וחיבקתי אותם אפילו יותר חזק. גם לילי הצטרפה לחיבוק.
"אז..מה בדיוק קרה?" שאלתי. ידעתי בדיוק מה קרה, אבל רציתי לשמוע מהצד שלהם. הם החליפו מבטים ובדיוק כשבאו להוציא מילה, האחות נכנסה שוב לחדר.
"אני רואה שהיא התעוררה." היא הייתה נראת נחמדה. "אנדי נכון?, נחמד להכיר אותך, אני ג'ולקה" היא התחילה לפתח שיחה, אבל אני התעלמתי. "איך את מרגישה?" אמרה בנימה כאילו היא מתחילה לחקור אותי. באתי לענות אבל פתאום הרגשתי שוב שהעולם סוגר עליי, התחלתי לראות שחור שוב, התעלפתי.
פתחתי עיניים. אני במקום שחור שלא נגמר. התחלתי לראות כל מיני דברים מהעבר, ופתאום ראיתי את כולם, מנסים להעיר אותי ולהבין מה קרה לי. ראיתי את ג'ולקה מדברת עם ההורים שלי, אבל לא הצלחתי לשמוע. הצלחתי לפתוח את העיניים. ראיתי בדיוק את זה שראיתי קודם לכן, אבל בדיוק.
מ-מה קרה לי? שאלתי בקול לחוץ.
"אלה התופעות, כמו שכבר אמרתי". אמרה ג'ולקה. "מה? איזה תופעות? מה קורה פה? מישהו מוכן להסביר לי? בבקשה!" לא הצלחתי להבין מה קורה לי, אז צרחתי עליהם מרוב לחץ ופחד. מה שגרם לשלושה רופאים להיכנס לחדר לוודא שהכל בסדר.
"קיבלת את הכוח שלך סוף סוף" ענתה אמא בטון רגוע, היא התעלמה לגמרי שצרחתי עליה כמו מטורפת. "מה?! מתי?!" צרחתי ועוד רגע לא היה נשאר לי אוויר. זה הקפיץ עוד רופא שכבר נכנס לפאניקה. "אני רוצה לדעת מה הכוח שלי. עכשיו." ציוויתי. "עד שלא נדע איך זה עובד עדיף שלא נספר לה" לחשה ג'ולקה להורים שלי בצד. "אני שומעת אותכם את יודעים" אמרתי להם בנימה נוזפת "אני מצטערת אנדי, אני כרגע לא יכולה לספר לך מה הכוח שלך". ענתה ג'ולקה. "אבל..למה?" אמרתי לג'ולקה בנימה מתחננת ובקול קצת צרוד מהצרחה. "גם את זה אני לא יכולה להגיד לך" אמרה בנימה מצטערת. " אז..מה את כן יכולה להגיד לי?" שאלתי. "אני יכולה לספר לך שאת משתחררת היום, אך את תהיי במעקב צמוד". "זה יכאב לי?" שאלתי "ממש לא" ענתה ג'ולקה ועזרה לי לקום.