האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק שישה עשר- בכי מר וכואב

"אנדי קומי!" שמעתי את הקול של ג'ק
"אנדי את חייבת לקום, אני מתחנן אליך". שמעתי שהקול שלו בוכה. הוא בכה.
הרבה זמן לא שמעתי או ראיתי אותו בוכה. זה היה כל כך כואב. שמעתי את השבר שבקול שלו.
ניסיתי בכל הכוח שלי לקום. לרגע הצלחתי לפקוח את עיניי.
"אנדי" ג'ק צעק וחיבק אותי
"מה קרה לך?!" הוסיף. ראיתי שנשארתי באותו המקום, על הרצפה בחדר הסודי. "איפה היית? למה התעכבת כל כך?" שאלתי אותו- התעלמתי לחלוטין מהשאלה שלו, והתיישבתי.
"כמה זמן את פה אנדי?" הוא שאל, היה נראה שהוא בשוק.
"אני לא יודעת, כמה זמן עבר מאז שהראת לי את החדר הזה?" שאלתי אותו.
הוא שתק לרגע ואז ענה לי: "יומיים, למה?".
"אז יומיים" עניתי לו והוספתי: "למה לא חזרת?".
"יומיים? היית על הרצפה הזאת יומיים ואף אחד לא דאג לך?" הוא ענה.
"אבל גם אתה לא דאגת, נכון?" לחשתי.
"מה?" ג'ק אמר מבולבל.
"כלום" עניתי. הוא לא צריך לדעת שאמרתי את זה. "אני מצטער שלא חזרתי.. היה לי משהו חשוב לטפל בו" ענה לי.
"מה היה כל כך חשוב שלא יכולת לבוא להודיע? אני התעלפתי בגלל זה".
עניתי לו וראיתי שהוא משפיל את המבט שלו. "הבנתי, אתה לא רוצה לדבר על זה". הוספתי. "ברגע שאני אוכל לספר לך אני אספר לך" הוא אמר והוסיף: "כדאי שתחזרי הביתה".
"כן, אתה צודק." עניתי וקמתי מהרצפה.
התסובבתי לכיוונו ואמרתי: "אל תעשה לי את זה יותר בחיים שלך".
הוא הסתכל עליי והתקרב לכיווני.
"סגור" הוא הסיף, צחק, וחיבק אותי חזק עד שכמעט לא הצלחתי לנשום.
--
חזרתי הביתה והוא שוב היה ריק. זה כבר היה מוזר. הסתובבתי בין החדרים הריקים עד ששמעתי צלצול פעמון מכיוון הדלת.
"מי זה?" שאלתי, והסתכלתי בעינית. ראיתי שם את אמא. פתחתי במהירות את הדלת והיא רצה לחבק אותי.
"איפה היית?" שאלנו בו זמנית אחת את השניה.
"זה סיפור קצת ארוך.. התעלפתי". עניתי לה והיא התיישבה על הספה.
הלכתי אחריה, היא נראתה מודאגת ומעט חיוורת. ראיתי על הפנים שלה שהיא מתחילה לבכות.
"הכל בסדר?" שאלתי וחיבקתי אותה.
היא הסיטה את מבטה אליי באיטיות ואמרה: "רוצי. הכי רחוק שאת רק יכולה. אני מתחננת אנדי, אל תחזרי לאחור ואל תחשבי על מה שקרה ומה שיקרה, רוצי בלי לחשוב, עד שתגיעי למקום בטוח".
"מה לעזאזל קרה? את מוכנה להסביר לי?" שאלתי. רגע- זה לא יכול להיות- לא שוב- אותו משפט מהחיזיון. אל תגידו לי שזה קרוב. לא- לא- אני מסרבת להאמין.
"זה ארוך ואין לי זמן להסביר לך אנדילומה". היא ענתה לי וליטפה את פניי.
"אני אוהבת אותך מאוד אנדי שלי". היא הוסיפה ובאותו הרגע היא פשוט התפוררה לאוויר.
"לא- לא- לאאאאאא" צרחתי.
"לא שוב" לחשתי לעצמי. אין סיכוי שזה קורה לי- שוב.
--
התחלתי לבכות בכמויות אדירות שכולם כבר שמעו אותי, כולל ג'ק, שבדיוק במקרה היה בספריה.
"ג'ק" לחשתי לו בקול צרוד מבכי כשהוא הגיע לבית שלי בגלל הצרחות.
"מה קרה לך" ענה לי והסתכל עליי במבט לחוץ. לא הצלחתי לענות לו. פשוט קפאתי במקומי והדמעות לא הפסיקו לרדת. גופי התחיל לרעוד ועיניי התנפחו שוב מהבכי.
"אנדי מה קרה?" הוא המשיך לשאול ואני, לא הצלחתי לדבר.
התעשתתי על עצמי במקצת ועניתי לו בלחש.
"היא מתה. אמא מתה."
ג'ק הסתכל עליי והיה נראה שיורדת לו דמעה.
"א-איך" הוא מלמל.
"א-אני ל-לא י-יודעת היא פשוט ה-התפוררה ל-לאוויר" גמגמתי והסתרתי את פניי מהבכי.
"היא אמרה לך משהו?" אמר ג'ק ובהה בעיניים החומות שלי, שהיו אדומות מהשפשופים ומלאות דמעות. לא ידעתי מה להגיד לו, אז שתקתי.
"אנדי אני אחזור על זה, היא אמרה לך משהו לפני? היא ידעה שהיא הולכת למות?" הוא המשיך לשאול.
"היא אמרה לי לרוץ רחוק ולא להסתכל אחורה" לחשתי לו, עדיין מסתירה את הפנים שלי.
"אז רוצי. זה מה שהיא ביקשה לא?"
איך הוא יכול להיות כזה אופטימי? היא מתה. אני לא אראה אותה יותר בחיים והוא נשאר חיובי? איך הוא יכול? אבל הוא אולי צודק... אולי באמת כדאי שאני אברח.
"ב-בסדר" גימגמתי והוספתי "בוא נלך".
ג'ק חייך אלי חיוך קטן ואמר.
"יהיה בסדר, בואי נלך".
באנו לצאת, אבל ברור שמשהו ישתבש.
שלושה אלפים דקים כמו מקלות, לבושים שחור ובעלי אוזניה עמדו מולנו, הסתכלו עליי ואמרו: "אנדילומה מילוקה? קיבלנו דיווח ישיר שאימך נפטרה" זה היה מהיר חשבתי לעצמי והשפלתי מבט.
"מה אתם צריכים? אתם לא רואים שאני קצת ממהרת כאן?" עניתי להם בביטחון.
"רק שלחו אותנו לוודא שאת בסדר, הרי גם אביך נפטר לפני יומיים" אמר אחד מהם
"מ-מה?" אמרתי והרמתי את המבט שלי חזרה.
"את לא יודעת? חשבנו שהודיעו לך".
--
איך לא ידעתי? הבית היה ריק מדי, הייתי צריכה לחשוב שקרה משהו.
"רק רגע, אתם יכולים להיכנס לקחת מים אם אתם רוצים." עניתי להם ומשכתי את ג'ק מידו לכיוון החדר שלי.
"אתה ידעת מזה?!" שאלתי אותו בלחש, מפחדת לדעת את התשובה.
"לא היה לי מושג." הוא ענה בצער.
"תקשיב רגע ג'ק" אמרתי והסתכלתי לו יש בתוך אישוני עיניו.
"אנחנו חייבים לברוח מפה. אני חושבת שזה מה שאמא ניסתה להגיד לי, שאני המטרה הבאה" הוא היה המום.
קודם לכן לא רציתי לזוז מפה, עכשיו אני רוצה לברוח מכאן כל עוד אני חיה.
"אני איתך. אבל לאיפה נלך?" הוא שאל ואז שמענו קול מכיוון הדלת
"הכל בסדר?" שאל אחד מהם.
"כן, אנחנו כבר באים" צעקתי להם.
"אנחנו עפים מפה. נקודה." אמרתי לג'ק ויצאתי מהחדר.
"תודה שבאתם, אבל אני באמת צריכה ללכת עכשיו" אמרתי לחבורה.
"המשך יום טוב, שלא תדעי עוד צער" ענה לי אחד והם כולם הסתובבו והלכו.
--
"יש לי מקום, אבל זה קצת מסובך" אמרתי לג'ק והראתי לו פתק קטן ועליו כתובת.
"פסיכולוג? מאיפה יש לך את זה?"
לספר לו? ל לספר לו? טוב נו, אני צריכה לספר לו על הפגישה עם מרקורי.
"לפני כמה ימים הזמינו לי פסיכולוג ולא הצלחתי לדבר איתו, אז הוא נתן לי את הכתובת כשארגיש מוכנה" אמרתי לו והוא נעץ בי מבט.
"את בטוחה? לא עדיף ללכת לבית שלי?" "זה ברור לך שזה המקום הראשון שיחפשו, נכון?"
"כן, עדיף שנלך לפסיכולוג הזה שלך".
חייכתי אליו חיוך קטן של איחול הצלחה ויצאנו לדרך.