התעוררתי בבוקר ולהפתעתי הבית היה ריק. הציוץ של מילו כבר לא מילא את חלל הבית, והוריי לא היו.
אני אוהבת שריק לפעמים, כי אז אני יכולה לעשות מה שבא לי.
לבשתי את החולצה הצהובה שלי עם ג'ינס ארוך שהשאלתי מאמא, והתיישבתי בסלון.
אחרי חצי שעה שציפיתי בטלויזיה, החלטתי לצאת קצת החוצה ולא לנצל את זה שאין אף אחד בבית. הייתה לי תחושה רעה לגבי זה, לא רציתי שיקרה משהו אז פשוט הלכתי לגינה.
נחשו מה- צדקתי. גבר בעל מגבעת שחורה ומשקפיים התקרב לכיוון השער של החצר שלי. "שלום, מחפש משהו?" שאלתי אותו וחייכתי, אני לא רוצה לעשות רושם רע, גם אם אני לא באמת מכירה אותו.
"למען האמת כן, זה בית משפחת מילוקה?" הוא ענה.
"כן" עניתי לו בחשד.
"לא הצגתי את עצמי, אני מרקורי גילסטורם. פסיכולוג נערים". ענה ברשמיות.
"פסיכולוג? באמת? ג'ק אתה מגזים הפעם" אמרתי לו וצחקתי.
"אני לא יודע מי זה ג'ק, אבל את בטח אנדילומה נכון?" הוא השיב.
שתקתי. אז זאת לא בדיחה של ג'ק: הביאו לי פסיכולוג.
"כן, אתה יכול לקרוא לי אנדי. למה הגעת לכאן?" אמרתי לו כשפתחתי את השער.
"ההורים שלך הזמינו אותי, הם אמרו שאני צריך לדבר איתך". הוא ענה לי וחייך.
הוא היה נראה נחמד אבל משום מה המראה שלו יותר התחבר לי לעורך דין מאשר פסיכולוג.
כנראה אמא ואבא חשבו שאני אשבר מכל העניין עם מילו, שהם החליטו להביא לי פסיכולוג בשביל שיהיה לי עם מי לדבר, הם לא ידעו שכבר השלמתי עם זה אחרי כל מה שקרה אתמול.
--
"אמרו לי שעוף החול שלך מת.. משתתף בצערך" הוא התחיל לפתח שיחה.
"כן, זה היה מוקדם מהצפוי" עניתי לו והרגשתי דמעה קטנה זולגת לי על הלחי. אז כנראה שלא ממש השלמתי עם זה.
"אתה באמת נחמד אבל אני לא חושבת שאני צריכה פסיכולוג, תודה לך" אמרתי לו והסתרתי את הפנים שלי, שדיי מהר התמלאו בדמעות קרירות.
"זה בסדר, אנחנו לא חייבים לדבר, אני לא אשאל שום דבר, אבל ברגע שתרגישי מוכנה; את מוזמנת לדבר איתי". הוא ענה לי תוך כדי שהביא לי כרטיס קטן שבו מופיעה הכתובת שלו.
"תודה" אמרתי לו וניגבתי את הדמעות שלי.
"כדאי שאני אלך עכשיו" הוא הוסיף.
"כן.. סליחה על זה שטרטרתי אותך, באמת" אמרתי. "זה בסדר, לא כל אחד מוכן לזה" הוא ענה והסתובב לכיוון הדלת.
אחרי שהוא הלך, חזרתי לשבת על הנדנדה בחוץ, מבולבלת ומהורהרת.
מאיפה ממשיכים עכשיו? מה הולך לקרות? ג'ולקה עדיין מחפשת אותי? למה היא בכלל מחפשת אותי? אני כזאת חשובה? זה בטוח להיות בחוץ? אולי כדאי לי להיכנס הביתה? לספר לג'ק על המפגש הזה עם מרקורי? מתי כל זה יגמר? מתי אני אוכל לחזור לחיים הרגילים שלי? עוד כמה זמן נשאר לי? אני הולכת לאבד עוד אנשים? כל כך הרבה שאלות ותהיות היו לי בראש.
פתאום נזכרתי: יום הולדת 17 שלי מחר, בקצב הזה אני ממש מקווה שגם הוא לא יהרס.
--
אחרי שעתיים שקראתי ספר בחוץ החלטתי להיכנס פנימה. נכנסתי לחדר שלי, נשכבתי על המיטה שלי ואז קלטתי בקצה הדלת עוף חול קטן; כבר היה ברור לי מי זה.
"מה אתה עושה פה?" שאלתי את ג'ק, שניה לפני שהוא שינה צורה לכיסא.
"אני רוצה להראות לך משהו" הוא ענה, בעודו משנה צורה בחזרה לצורה שלו האלפית שלו.
"אתה גאון, באמת" אמרתי לו וקפצתי מהמיטה לחבק אותו.
"אני מניח שזה השלום שלך" הוא ענה לי וציחקק. "בערך" עניתי והצטרפתי לצחוק שלו.
"בואי- הולכים" הוא אמר ומשך לי את היד. "אוקיי.." אמרתי לו, אני סומכת עליו בעיניים עצומות.
אחרי חמש דקות של הליכה הגענו למקום שלפחות היה האהוב עלי עד המקרה עם הפיות- היער המהפנט.
"מה אנחנו עושים פה?" אמרתי לו.
"מה נראה לך? טיול" הוא ענה.
"אני מכירה את המקום הזה כמו כף היד שלי, דווקא פה עושים טיול?" אמרתי לו וחייכתי חיוך קטן.
"יש מקום אחד שלא היית בו, ואת בטוח לא מכירה". הוא ענה לי ונעצר מול שיח בגודל בינוני.
"מה שתגיד, אני מכירה הכל- אפילו את המקומות הנסתרים והמערות" עניתי לו ואז ראיתי שהוא מזיז את השיח.
"מה לעזאזל-" הוספתי ברגע שראיתי שהשיח זז הצידה לחלוטין וידית קטנה שעליה יש קוד הייתה מתחתיו.
"אמרתי לך" אמר וחייך אפילו חיוך יותר גדול ממקודם.
ג'ק עשה קוד שלא ממש הצלחתי לראות והדלת הקטנה נפתחה.
הוא ירד במדרגות המעט חלודות, הושיט לי יד ואמר: "את באה או שאת מפחדת?" התפקעתי מצחוק ועניתי: "נראה לך? אין סיכוי שאני לא באה".
--
ירדנו במדרגות עד שהגענו לחדר יחסית גדול, מלוכלך ומלא קורי עכביש.
"מה המקום הזה?" שאלתי והתחלתי לסרוק את המקום.
היו שם שלושה חדרים ובאחד מהם הייתה מיטה. "המקום החדש שלנו" ג'ק ענה לי והוסיף: "אנחנו נהפוך אותו למחבוא הקטן שלנו".
"איך מצאת את זה בכלל?" עניתי לו בהלם.
"הסתובבתי באזור וראיתי צפרדע, הייתי חייב לעקוב אחריה.. מפה לשם היא נכנסה לתוך השיח וכשניסיתי להוציא אותה הוא זז ומצאתי את המקום" הוא הסביר לי.
"איך גילית את הקוד?" שאלתי מתוך סקרנות.
"לא היה קוד, הוספתי אותו כשמצאתי את המקום הזה" ענה.
"מתי מצאת אותו?" שאלתי שוב. היו לי המון שאלות בראש, הייתי חייבת לשאול כמה לפני שאני אתפוצץ.
"לפני שבוע" הוא ענה.
"זה מדהים, נוכל לעשות פה מפגשים עכשיו" הוספתי. התלהבתי ממש מכל העניין הזה, עכשיו סוף סוף יהיה לנו מקום שבו נוכל לעשות מפגשי ג'ולקה ולהבין מה אנחנו הולכים לעשות עכשיו, זה לגמרי סגר לי את הפינה.
"שנתחיל לעצב?" שאל ג'ק.
"אני אלך להביא כמה דברים מהבית" השבתי.
הוא הנהן ואני עליתי במדרגות.
"אתה לא בא?" שאלתי אותו.
"אני מעדיף להישאר כאן לשמור" הוא ענה לי. "תשמור על עצמך" עניתי לו והמשכתי לעלות במדרגות.
הגעתי הביתה ולקחת את הדברים שרציתי, כל מיני צבעים וגרפיטי לצייר על הקירות, הבאתי גם סמרטוטים וחומרים לניקיון.
חזרתי לשיח וראיתי שהדלת פתוחה, כנראה שכחתי לסגור אותה כשהלכתי.
--
ירדתי במדרגות וראיתי שג'ק לא שם. בדקתי בכל החדרים אבל הוא לא היה שם.
"ג'ק אם אתה מתחבא זה הזמן שלך לצאת, זה כבר לא מצחיק!" צעקתי, אבל שום דבר לא קרה.
הוא פשוט נעלם. אולי הוא הלך לבית שלו להביא דברים? חשבתי. אני מאוד מקווה שאני צודקת.
חיכיתי לו במשך יותר משעה, אבל הוא לא הגיע. התמוטטתי על הרצפה; אין סיכוי שהוא נעלם.
אני חייבת לעשות משהו! עכשיו! אולי יפגעו בו? רגע, אולי הוא נחטף? מה אני אמורה לעשות? אני כל כך מפחדת, אני לא רוצה שיקרה לו משהו. התחלתי לצרוח מפחד.
"אנדי" שמעתי קול פתאום.
"בואי אליי" הוא המשיך לדבר. הסתכלתי סביבי ולא היה אף אחד.
"את לא צריכה לפחד" הקול המשיך לדבר.
"מי זה? איפה אתה? תצא פחדן!" צעקתי. אני חושבת שהשתגעתי.
"תתקרבי אליי" זה המשיך
"אני לא אפגע בך" פתאום התחיל לכאוב לי הראש. ראיתי את כל העולם מטושטש.
התחלתי לבכות מלחץ אבל לפני שהספקתי להוציא הגה מהפה שלי, איבדתי הכרה.
YOU ARE READING
האלפית והחזיונות המסתוריים
Fantasy**הושלם** "עיניה הסגולות היו מלאות תסכול ועצב מעורבב עם כעס. הגוף שלה פשוט איבד שליטה. היא תחילה לשרוף את הבית מכל עבר, לשבור את הדברים ופשוט להשתגע... הייתי בהלם. פתאום הצלחתי לחזור לראות, ולצאת מהענן השחור שהייתי בו עכשיו. קמתי בבהלה. "זה היה רק ח...
