האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק אחד עשר- מפגש בעולם המתים

רצתי במהירות האור. כל כך מהר שכמעט התעלפתי.
הצלחתי- אני עשיתי את זה- ברחתי מהם. רצתי בלי הפסקה עד שהגעתי לבית.
"אנדי, מה קרה לך?" שאלה אמא והסתכלה על הרגל שלי. נפצעתי ואפילו לא שמתי לב. פתאום הכאב התחיל לחדור לעצמות שלי, כל הרגל שלי הייתה מלאה דם.
"ג'ולקה- זה מה שקרה". עניתי לה והכאב גבר עליי. היא הביטה בי בבילבול ולחץ.
"אמא, תבטיחי לי שלא משנה מה- את לא לוקחת אותי לג'ולקה- ברור?" אמרתי לה והיא הנהנה במהירות. רגע אחרי איבדתי את ההכרה, כנראה בגלל כמות הדם שאיבדתי.

--
"איפה אני?!" שאלתי, פתחתי את העיניים וראיתי שאני באמצע מקום לבן שלא נגמר.
"י-יש כאן מישהו?" המשכתי לשאול, אמנם בגימגום, אבל  בכל זאת איש לא ענה.
"מה את עושה פה אנדי? זה מוקדם מידי". שמעתי קול מוכר. לא-אין שום סיכוי. זאת "לילי?!" צרחתי והתחלתי לבכות למראה אחותי הקטנה. רצתי לחבק אותה.
"איפה אני לילי? מה זה המקום הזה?" שאלתי אותה והדמעות לא הפסיקו לרדת.
"אני לא יודעת איך להסביר לך או לבשר לך" היא אמרה.
לילי מה קורה פה?" שאלתי אותה שוב. "מה קרה לך? איך הגעת לפה?" היא שאלה אותי ואני כבר הבנתי: אני לא בעולם החומרי יותר, מתתי.
"אני מתה לילי?" שאלתי, לא יכולתי להתאפק- אני חייבת לדעת.
"אני לא בדיוק יודעת, יכול להיות שאת רק גוססת". היא אמרה והוסיפה: "לא ענית לי על השאלה הקודמת, איך הגעת לפה?"
"ג'ולקה, היא תפסה אותי ופגעה בי, התחלתי לאבד דם מהרגל, כנראה איבדתי הכרה" עניתי לה.
"אוקיי, אני אנסה לבדוק לך, אולי תוכלי לחזור הביתה" היא אמרה לי והוסיפה: "בואי איתי". הלכתי איתה, עדיין לא מעכלת את מה שקרה עכשיו. 
--
אחרי הליכה קצרה, הגענו לבניין גדול שהיה נראה כמו בית משפט ענק.
"מה זה המקום הזה?" שאלתי את לילי.
"זה מקום מיוחד כאן, אולי נוכל לבדוק מה קרה לך". היא ענתה לי.
אני עדיין לא מעכלת שאני בכלל עומדת לידה. לפני כמה שבועות בכיתי ללא הרף שהיא נעלמה לי ועכשיו היא עומדת לידי. לא יודעתי אם לבכות או לשמוח.
"הוא ממש דומה לבית משפט" אמרתי לה וצחקנו.
נכנסנו פנימה, היא אמרה שלום לכמה אנשים ואז פגשנו אלפית גבוהה בעלת שיער שחור-עורבני אסוף לגולגול צמוד, ג'ינס בהיר קצר, חולצה כתומה זרוקה וסנדלים בצבע שמנת-דהוי עם עקב קטן, שלפי מה שלילי אמרה לי, קוראים לה מריה.
"שלום לך לילי, עם מי באת לכאן?" שאלה מריה והוסיפה:
"רגע..זו אחותך?" היא הייתה נראת בשוק.
"כן, באתי לבדוק מה קרה לה, אולי נוכל להחזיר אותה לשם, זה עדיין לא הזמן שלה" היא ענתה לה, ומריה לקחה אותנו לחדר גדול, מפוצץ בטלוויזיות.
"איפה אנחנו?" שאלתי.
"אנדי נכון? אנחנו בחדר המעקב" ענתה מריה. החדר היה גדול ושקט מכל רעש.
"כן, שמי אנדי" עניתי לה והיא חייכה לכיווני.
"בואו נבדוק את זה". אמרה לילי, והתקרבנו למחשב היחיד שהיה בחדר, אשר עמד על ספריה קטנה.
"שם מלא" התחילה לשאול מריה.
"אנדילומורה (אנדי) מילוקה". עניתי לה. היא הכניסה את הפרטים למחשב, וחיכתה.
הייתה שתיקה ואז המחשב עלה. הוא שידר לכל הטלוויזיות רגעים מהחיים שלי, כולל חזיונות.
"הנה זה" אמרה מריה והצביעה לנו על המסך שבו ראו שאיבדתי דם.
"אמרתי לך, זה מה שקרה" אמרתי ללילי.
"יש דרך להחזיר אותה? זה מוקדם מן הצפוי". שאלה לילי. החלטתי הפעם לשתוק, הרי אני לא מבינה בזה. "אני חושבת שיש דרך, סלחו לי רגע". ענתה לה מריה ויצאה מהחדר.
"אני כל כך שמחה לראות אותך שוב" אמרתי לה, וחיבקתי אותה שוב.
"גם אני אותך". היא ענתה לי.
"שתדעי לך, אני לא סולחת לך על זה שהקרבת את עצמך בשבילי" אמרתי לה, הייתי חייבת.
"אני שלמה עם מה שעשיתי. אני מקווה שאחרי המפגש הזה את לא תכעסי עלי יותר".
"אני אף פעם לא כעסתי עלייך לילי" עניתי, ואז מריה חזרה לחדר.
"אז יש דרך?" שאלתי את מריה, לא יכולתי להתאפק.
"כן, הצלחתי להשיג משהו". אמרה מריה, שהתיישבה בכיסא מול המחשב ואבן ירדה מליבי.
"איך?" שאלה לילי, כנראה שגם היא לא יכלה להתאפק.
"תכנסי לחזיון אנדי, אנחנו נשלח אותך למקום שבו הפסקת, והדם לא יגרום לך לאבד הכרה, זה מובן?"
אני ולילי הנהנו ביחד.
"מריה?" קראתי לה והוספתי: "מה יקרה אם זה לא יעבוד?" שאלתי מתוך סקרנות.
"זה חייב להצליח, אין שום סיכוי שזה יכשל" היא ענתה.
"אני אזכור את כל זה?" שאלתי שוב, הראש שלי היה מופצץ בשאלות, אז החלטתי לשאול כמה.
"כן, אבל לא מומלץ שתדברי על זה בהתחלה, בסדר? יחשבו שהשתגעת" ענתה.
"הבנתי" עניתי.
"את מוכנה סיסי? שזה לא יהיה מאוחר מידי" אמרה לי לילי.
"כן, היה טוב לראות אותך שוב לילי, תודה מריה" אמרתי, חיבקתי את לילי, ונכנסתי לחזיון.