האלפית והחזיונות המסתוריים

פרק שלושה עשר- זרים מוזרים וספרייה אחת קטנה

יום הולדת 17 שלי הולך ומתקרב. כן כן, עברה כמעט שנה מאז השריפה, אני בעצמי עדיין לא מאמינה.
בשנה שעברה לא ממש חגגתי כי הייתי מאושפזת, אבל גם השנה לא תכננתי לחגוג, כי אני בכללי לא אוהבת כל כך ימי הולדת ומסיבות הפתעה.
במהלך השבועות האחרונים המפגש עם לילי והפיות, לא יוצא לי מהראש. אני מתחילה לפחד שזה סימן רע,בפעם הקודמת שהייתה לי תחושה רעה בנוגע למשהו זה נגמר בכך שלילי מתה.
אני נשבעתי: אני לא אתן לעוד אף אחד למות. 
המטרה ששמתי לעצמי לא הייתה כל כך פשוט כי ידעתי- זאת אומרת-ראיתי, חזיונות של אנשים שקרובים אלי רגע לפני מוות או אחרי, שזה קצת מלחיץ.
אני לא יודעת מה הולך לקרות, אבל אני מאוד מקווה שזה לא הולך להיות רע.
--
המצב הכלכלי שלי ושל המשפחה שלי יותר טוב עכשיו, יש לנו בערך את כמות הכסף שהייתה לנו לפני כל האשפוזים שלי, אני כל כך שמחה שאנחנו יכולים להיות בטוחים שאת הבית הזה אנחנו לא נמכור.
הייתי בדרכי להחזיר את הספר שלי לספריה של הכפר ואז ראיתי משהו שתפס לי את העין: גיטרה עשויה מעץ ועליה כתוב השם, כמו שכבר הבנתי מהרגע הראשון: ג'ק הירוסט.
זה היה ברור שהוא ישכח אותה כאן, אבל למה לעזאזל הוא לא אמר לי שהוא שני מטר מהבית שלי? הייתי באה והיינו מדברים סוף סוף. בזמן האחרון אני וג'ק התרחקנו, אני ממש לא רוצה שזה יפגע בחברות שלנו איכשהו.
המחשבות רצו בראשי ואז אמרתי לעצמי: "אוקיי, אם תלכי לתת לו אותה, בטח תשבו לדבר". מסתבר שמישהו שמע אותי: אלף נמוך וכסוף שיער פתאום אמר לי משום מקום: "הכל בסדר? את נראית מוזר ילדונת".
איך אני אמורה לענות לו על זה? פשוט להתחיל לשפוך את כל מה שעבר עליי השנה למישהו זר שאני לא מכירה? טוב, זה בערך מה שעשיתי.
מאז שאני וג'ק התרחקנו, אני מרגישה שאין לי למי לספר את כל הדברים האלה, אז פשוט שפכתי. "וואו, זה הרבה לעכל". הוא ענה לי.
"דרך אגב, קוראים לי כריס". הוא הוסיף.
"לי אנדי" עניתי לו וכמובן שהוספתי: "תודה לך, הייתי צריכה את זה".
"את אלפית טובה אנדי, תשמרי על זה: את לא בסכנה- את תהיי בסדר". הוא ענה לי והיה לי צורך לתקן אותו: "למען האמת, אני חצי אלפית". הזזתי את שיערי הגלי מאוזניי והצבעתי על אוזניי המחודדות הקטנות משל השאר.
"אה סליחה, אני לא ידעתי שעדיין יש פה חצאי אלפים, טוב לדעת". הוא ענה.
"אתה אלף טוב, תשמור על עצמך כריס" עניתי לו, חייכתי ועמדתי ללכת עד שהוא תפס ביד שלי.
"את כבר הולכת?" הוא שאל. פתאום הוא הפך קצת קריפי.
"אני צריכה ללכת להחזיר את הספר שלי לפני שהספריה תיסגר.. מצטערת, היה נעים לפגוש אותך". עניתי לו- מתעלמת מתפיסת היד החזקה שלו.
"בסדר, לכי לך" הוא ענה לי, והתחלתי להתרחק.
--
המפגש הזה היה מוזר, אבל היה נחמד לפרוק דברים.
הגעתי לספריה וגברת מיסי שאלה בקול די נחמד: "באת להחזיר את הספר שלך אנדי? טוב לראות שהכל בסדר".
"כן, תודה על הדאגה שלך". עניתי לה והלכתי לחפש בין המדפים ספר חדש. אחרי בערך עשר דקות של חיפוש, מצאתי את הספר שחיפשתי: "אלפים, אנשים, ומה שביניהם". זו סדרת הספרים האהובה עלי מאז שאני קטנה, אז באתי לקחת את הספר הרביעי לקרוא אותו שוב, הספר הזה לעולם לא ימאס עלי
"זאת כבר הפעם השישית שאת לוקחת את הספר הזה, זה לא משעמם אותך כבר?" שאלה גברת מיסי כשבאתי להגיד לה איזה ספר לקחתי.
"לא, אני אוהבת לקרוא אותו כל פעם מחדש" עניתי לה והיא נעצה בי מבט חושד.
"ביי גברת מיסי, המשך יום נעים" הוספתי
"ביי אנדי, היה טוב לראות אותך שוב" היא ענתה לי, והלכתי בחזרה הביתה.