הארי שלף את מזוודתו הכוללת את כל הדברים "המיוחדים" שלו מרצפת המשאית של רובין והרים את מבטו לכיוון בית הספר שלו, שמח לחזור לביתו השני.
הוא שמע צעקה וראה את נייל רץ לעברו. הארי הפיל את מזוודתו ותפס את הבלונדיני שרץ לזרועותיו, מנסה למנוע משניהם ליפול על הדשא.
נייל צחקק והשאיר נשיקה מרושלת על לחיו של הארי, ואז השאיר את זרועותיו של הארי, רץ אל רובין ואנה מחבק אותם בעוז. רובין פרש את שיערו של הילד ואנה הביטה בו עם נצנוץ בעיניה.
"מתוק, רק ראינו אותך אתמול, למה אתה כל כך מתרגש?"
"זו שנת לימודים חדשה. מורים חדשים, כיתות חדשות, ילדים חדשים להכות ולהתיידד איתם. איך לא יכולתי להתרגש?" לחייו של נייל נשטפו בורוד מלהתרוצץ שם כל כך מהר, והוא נאלץ לעצור כדי לנשום.
אן דילגה על התגובה על הכאת (כאילו להכות) ילדים והלכה לתפוס חלק מהדברים האחרים של הארי מהמשאית, "בסדר חביבים, בוא נעלה את הדברים האלה לחדר שלכם." הנערים נכנסו לחדרם והביטו סביב בקירות שעוטרו מאז שנתם הראשונה.
שלא כמו ברוב בתי הספר, התלמידים בבית הספר "ווד קרסט לבנים" שמרו על אותו חדר ושותפם לחדר במשך כל הקריירה בבית הספר.
כמובן שנעשו שינויים כאשר התלמידים עזבו או העבירו אותם, או אם היו בקשות מיוחדות. אחרת, הבנים נשארו עם החדרים שלהם כל הזמן שהם שוהים בווד קרסט.
כך הפכו נייל והארי לחברים כל כך טובים.
הם נפגשו ביום המעבר כשהם היו בני 10 ומאז הם היו החברים הכי טובים.
כשהבנים היו צעירים הם היו הולכים הרבה יותר הביתה, אבל עכשיו כשהם היו גדולים הם היו הולכים הביתה רק לחג המולד ולחג הפסחא. הארי הניח את תיקיו בקצה מיטתו ונשם את הריח הדהוי של הבושם של נייל ואת הנרות הריחניים בהם השתמשו.
הארי לקח עוד רחרוח טוב ואז החל לפרוק.
הוא יצטרך לחכות עד שנייל יעזוב כדיי לפרוק את הדברים הסודיים שלו, אז הוא החל לתלות את כל הסוודרים בארונו.
ואז תחב את כל מכנסי הג'ינס והחותלות שלו לאחת ממגירות השידה שלו.
הוא תמיד היה לובש את התחתונים עם החותלות שלו, אבל רוב האנשים חשבו שהוא פשוט הולך בלי תחתונים. ברגע שהארי פרק כמעט הכל, הוא ונייל עזבו את החדר שלהם כדי להסתובב ולמצוא כמה מחבריהם. הם הניפו שלום לניק גרימשאו והוא פלט 'וופ' וקפץ על גבו של נייל.
ניק צעק "צ'רגל" והשניים פרצו בריצה במסדרון. הארי הביט בהם בחיוך ענק ואז רץ אחריהם ורצה להצטרף להנאה.
הנערים מצאו את אחד מחבריהם האחרים, זאין, יושב בחדרו. זאין בדרך כלל התארח אצל חברם ליאם, אך ליאם עבר לחדר אחר השנה, אז זאין היה עם בחור בשם מייקל.
הבנים לא ממש הכירו את מייקל כל כך טוב, אבל הוא נראה די מגניב. זאין עדיין היה נסער בגלל ליאם שעבר, והוא היה במצב רוח מבאס, אז הארי ונייל לקחו על עצמם לעודד אותו.
הארי צנח למיטתו של זאין והושיט יד ללטף את גבו. נייל ישב בכיסא השולחן של זאין.
"גבר, תתעודד, אתה תזכה לראות אותו כל הזמן," אמר הארי כשהוא משפשף עיגולים מרגיעים על גבו של זאין. "כן, אבל זו השנה האחרונה שלי ורק רציתי לבלות איתו כמה שיותר. עכשיו הוא יהפוך לחבר הכי טוב של השותף לחדר החדש שלו ואני אהיה לגמרי לבד." זאין נראה כאילו הוא הולך לבכות.
"חבר, אני לא יודע אם שמת לב, אבל ליאם מאוהב בך. דיברתי איתו כמה פעמים בהפסקה וכל מה שהוא יכול לדבר עליו זה אתה. אני במקומך לא הייתי מודאג מדי." זאין הביט בהארי בעיניים מלאות תקווה.
"באמת? הוא כן?" הארי צחק. "כן. זה היה די מעצבן." זאין הניח לדבריו לשקוע ואז מצבו מיד התבהר, מצב רוחו הרבה יותר טוב עכשיו.
הוא התיישב זקוף וניגב את אפו, נראה שמח ורענן.
"אז, חבר, כמה זמן אתה כאן?" שאל הארי את זאין. "אני כאן מאז 10 (בבוקר). אמא רצתה שאגיע לכאן מוקדם כדי שאוכל להתמקם ולהכיר את מייקל." זאין עיוות את פניו כשאמר את שם הילד, עדיין מעט מצוברח צעל כל העניין עם ליאם.
"הוא עדיין לא כאן?" שאל נייל וניסה להוציא קצת את זאין על הבחור החדש. "לא, הוא כאן. הוא נכנס והניח את הדברים שלו לפה ואז עזב עם איזה בחור בלונדיני. הוא אפילו לא אמר לי היי."
הנערים ידעו שהדרך היחידה לגרום לזאין להתעודד היא לקחת אותו לראות את ליאם, אז תפסו כל אחד את אחת מידיו משכו אותו מהמיטה. ואז הם יצאו שוטטו במסדרונות, והציצו לחדרים שונים כדי לנסות למצוא את חברם ליאם.
YOU ARE READING
YOU WILL BRING ME HOME {l.s Translated}
Fanfictionהארי הוא סטודנט מעט פופולרי בן 16 בבית הספר לבנים ווד קרסט. לואי הוא ילד חדש, בן 18 עם בעיות פחד קלות. הארי עוזר ללואי לקבל את עצמו כמו שהוא והם מתאהבים, אך בדרכם נובעות גם בעיות. All writing rights go to @the_feminist_thumb All binding rights g...
