לואי והארי בילו כמעט את כל זמנם ביחד בשבועיים האחרונים. השניים כמעט בלתי נפרדים. הם תמיד היו לומדים יחד, לא רק לדרמה, אלא לשיעורים שאפילו לא היו להם. הם פשוט אהבו להיות בנוכחות אחד של השני.
לואי היה פוגש את הארי בלובי מדי יום והם היו הולכים יחד לארוחת בוקר. הם אפילו היו נרדמים זה ליד זה לפעמים. זה קרה רק אם ניהלו שיחה ארוכה ואחד מהם פשוט התעייף, אבל זה עדיין היה מגע עבורם.
ליאם שמח על קרבתם מכיוון שזה אומר שהוא קיבל יותר זמן לבד עם זאין. זו הייתה השנה האחרונה שלהם, והוא רצה לבלות את כל זמנו עם הילד. הוא פשוט לא ידע מתי יתראו שוב לאחר סיום הלימודים, אז הוא רצה לגרום לכל רגע לקבל משמעות.
נייל הרגיש כמו הגלגל החמישי.
בכל פעם שהוא היה מבקש מאחד הבנים לצאת, הם תמיד היו אומרים שהם עסוקים עם עמיתיהם.
הוא בילה הרבה יותר זמן לבד ועם ניק.
זה לא שניק היה גרוע, הוא פשוט לא היה אחד מחבריו הטובים ביותר.
לארי היו הראשונים להבחין עד כמה נייל סגור. הארי ולואי הסתובבו בחדר של הארי כשנייל נכנס. הוא ראה את שניהם יושבים על הרצפה ופשוט יצא החוצה.
הארי קפץ לשאול אותו מה לא בסדר, אבל הוא כבר היה בחדר של ניק כשהדלת סגורה כשיצא למסדרון. הארי נכנס בחזרה לחדר, ראשו היה מושפל. לואי משך אותו חזרה לרצפה וחיבק אותו.
למחרת, ישבו כל ארבעת הנערים בחדרם של הארי ונייל וחיכו שהבלונדיני יחזור. סוף סוף הם עמדו לשאול אותו מדוע הוא כל הזמן נמנע מהם.
הם דיברו ביניהם בשקט כששמעו את הדלת נפתחת. נייל נכנס וראה את ארבעתם. הוא הרכין את ראשו והתכוון לעזוב.
כשליאם צעק, "היי נייל, אנחנו צריכים לדבר." נייל נאנח והסתובב לאחור. "מה?" ליאם החווה לו לשבת על כיסא השולחן. "למה התחמקת מאיתנו?" נייל הסיט את מבטו, מנסה להימנע מהשאלה. ליאם נאנח ותפס בסנטרו של הילד.
"ני, מה קורה." נייל הרים את מבטו. "אתם שונאים אותי." הוא הביט למטה, נשמע כאילו הוא עומד להתחיל לבכות.
הנערים כולם התנשמו והתחילו להכחיש. "למה שתחשוב ככה?" נייל משך בכתפיו. "אתה אף פעם לא רוצה לבלות איתי. ליאם וזאין תמיד ביחד, לואי והארי תמיד ביחד, ואני פשוט לבד." הבנים הביטו בו בעצב.
"ניני, אנחנו מצטערים שגרמנו לך להרגיש כך. אני מניח שמעולם לא הבנתי כמה זמן אני וזאין ואני בילינו יחד." זאין הנהן עם ליאם. "וגם אני מצטער, ני. לואי ואני הרגע התקרבנו ממש, אבל אתה עדיין החבר הכי טוב שלי." נייל הביט בין השניים וחייך חיוך רחב, בידיעה שקרוב לוודאי שהם יתקרבו ממש בקרוב.
נייל חייך אל ארבעת הבנים.
"תודה, חבר'ה. אני חושב שפשוט הייתי צריך להיות רגוע שאתם לא שונאים אותי." הארי הצמיד את זרועו סביב הבלונדיני.
"אני בטוח לא שונא אותך, למרות שאתה מרגיז אותי לעזאזל רוב הזמן."
נייל התנשף תפס את הילד ונתקל בו על הרצפה. הם התגלגלו על האדמה, בעטו באגרופים באגרופים זה בזה, עם נשיכה מדי פעם מהארי. השלושה האחרים צפו בחברים הטובים עם חיוכים ענקיים על הפנים.
כשהארי ונייל סיימו את הלחימה, חמשת הנערים ישבו ופשוט דיברו בניסיון להדביק פערים עם הבלונדיני שאיתו לא דיברו הרבה זמן.
נייל התחיל להתגבר במהירות.
הוא באמת היה בטוח שהוא לא שונא את האחרים. והם בטוח שלא שנאו אותו.
טליה לא יכולה לקרוא עכשיו אבל בקרוב היא תקרא 😩 talyaxboys גם אייר את כן כן את לקרוא iyar1509
YOU ARE READING
YOU WILL BRING ME HOME {l.s Translated}
Fanfictionהארי הוא סטודנט מעט פופולרי בן 16 בבית הספר לבנים ווד קרסט. לואי הוא ילד חדש, בן 18 עם בעיות פחד קלות. הארי עוזר ללואי לקבל את עצמו כמו שהוא והם מתאהבים, אך בדרכם נובעות גם בעיות. All writing rights go to @the_feminist_thumb All binding rights g...
