הארי היה שבוע בבית החולים שלו והוא כבר השתפר בצורה דרסטית.
הצלעות שלו החלימו היטב, הקרסול שלו השתפר בהרבה, ופרק כף היד שלו חזר לאט לאט לקדמותו. בסך הכל, הוא היה במצב רוח ומצב גופני הרבה יותר טובים ממה שהיה לפני שבוע.
לואי נשאר איתו כמעט כל הזמן וכמעט עבר לגור על הספה בחדר של הארי. אמו של לואי ביקרה מדי פעם, תמיד הביאה פרחים או שוקולד בכל פעם. היא באמת הייתה גברת מתוקה.
אמא של הארי הייתה באה לאחר שהיא מסיימת לעבוד ולפעמים היא הביאה איתה את רובין. זאין חזר הביתה יום אחרי שהארי נכנס לבית החולים ולא יכול היה לבקר אותו מאז, אבל הוא התקשר להארי כמה פעמים.
נייל הרגיש מוטרד מכך שהוא לא יכול לבוא לראות את הארי, אבל להוריו פשוט לא היה זמן להסיע אותו.
עם זאת, הוא היה שולח הודעות להארי כדי לספר לו כמה הוא מתגעגע אליו, וההודעות האלה היו בדרך כלל החלק האהוב על הארי ביום.
הארי ולואי קיבלו לא מעט זמן לכירבולים, אבל הם רק היו צריכים לוודא שהדברים לא יתחממו מדי. מכיוון שהארי איבד הרבה דם, הם היו צריכים לוודא שמערכות שלו נשארות אחידות ויציבות.
הוא גם היה צריך לאכול כמות מסוימת מהמזון שלו בכל ארוחה, למרות שאוכל בבית החולים היה מבאס.
בדרך כלל, הוא פשוט היה נותן ללואי לרוץ מעבר לרחוב ולקנות לו משהו טעים מננדוס וזה מה שהוא היה אוכל.
הארי שכב במיטתו, וניסה לנמנם. לואי בדיוק עזב לבלות קצת זמן עם אחיותיו והוא היה לבד בחדרו.
לא היה שום דבר טוב בטלוויזיה והוא לא הצליח להגיע לטלפון שלו מהמקום שבו היה על המיטה, אז הוא היה במצב רוח קצת עצבני.
הוא שמע נקישה קלה בדלת ואז היא נדחפה לפתיחה, גבר מוכר ושרירי עמד בפתח.
"ג'ושי?" ג'וש ניגש למיטה והתיישב על הכיסא שלידה. "היי, מותק. מה שלומך." הארי חייך. "אני מרגיש הרבה יותר טוב. אמרו לי שהצלת אותי." ג'וש הניד בראשו.
"לא ממש הצלתי אותך. תסתכל עליך. שוכב במיטת בית החולים ההיא, מחטים מבצבצות ממך. זה הכל בגללי. הייתי צריך פשוט להגיד לך להישאר איפה שהיית כדי שאוכל להוריד אותך."
הארי קימט את מצחו והתיישב, נוהם באי נוחות. הוא הושיט את ידו ותפס את פניו של האיש בשתי ידיו. "ג'וש, אתה הצלת אותי. זה לא מתאים למשא ומתן. בטח, קצת השתגעתי, אבל אני חי. וזה הכל בגללך." ג'וש הושיט את ידו והחזיק את ידו הקטנה של הילד בידה הגדולה שלו.
"בייבי." הוא רכן קדימה, עיניים עצומות.
"מה לעזאזל?" הארי נרתע מג'וש והאיש קם, ראה את לואי עומד בפתח עם שקית של ננדוס בידו.
"בן זונה. אתה מרחיק ממנו את הידיים המזדיינות שלך. אתה יודע שהוא לא רוצה אותך. צא!" הארי ייבב לקולו הרם של לואי וג'וש רק צחק.
"חבר, אתה באמת חושב שהוא רוצה להישאר איתך. אתה הסיבה שהוא כאן מלכתחילה." לואי התנשם. "חשבתי שזה נעשה. חשבתי שהבנת מה המקום שלך ומה המקום שלי. מה לעזאזל הבעיה שלך?" ג'וש לעג.
"אתה יודע מה הבעיה שלי? אתה. אתה הבעיה שלי. הארי היה כל כך קרוב להיות שלי ואתה פשוט סחפת אותו מהרגליים. יכולתי לקבל אותו אבל הרסת את זה." הארי בכה לגמרי עכשיו. לבסוף הוא דיבר בקול חלש.
"ג'וש, אני חושב שכדאי שתעזוב." ג'וש הסתובב והסתכל על הילד הבוכה. "סוויטהארט, למה את בוכה." הארי התעלם ממנו.
"ג'וש, אתה צריך לעזוב. אף פעם לא היינו יותר מחברים, וכך זה היה עומד להישאר. לואי לא עשה כלום. עכשיו בבקשה עזוב. הצעקות שלכם לא יעזרו לי להחלים מהר יותר." ג'וש נאנח ויצא מהחדר, דוחף את לואי הצידה בכתפו.
לואי פשוט הניד בראשו הניח את האוכל של הארי על המגש, והתיישב על הספה.
"אתה יודע, לא רציתי שהוא ינשק אותי." לואי הנהן. "אני יודע, אני רק מנסה לא לברוח מהדלת הזו וללכת להכות את הבחור ככ חזק." הארי ציחקק.
"אני לא חושב שאתה יכול לעשות את זה." לואי נראה נעלב. "מה? אתה אומר שרק בגלל המידה שלי אני לא יכול לנצח את הבחור הזה? מותק, יש לך הרבה מה ללמוד עליי." הארי חייך ואז תפס את התיק של הנאנדו מהמגש שלו.
לואי המשיך ללעוג לג'וש בזמן שהארי אכל את הארוחה שלו. לואי זחל למיטה עם הארי לאחר שסיים לאכול.
"אז, עשית כבר הליכה?" הארי הניד בראשו. "אני לא רוצה." לואי נאנח. "מותק, את חייבת לעזוב את המיטה הזו מתישהו חוץ מלקום כדי ללכת לשירותים." הוא קם והושיט את ידיו. "הנה. בוא נלך לשוטט במסדרון ולהציץ לחדרים של אנשים". הארי לקח את ידיו של הילד וקם, מעוות את פניו כשהרגיש את גבו מוציא קליק.
לואי הוביל אותו החוצה מהחדר, מוודא שהפתח החשוף של הילד מכוסה ושהוא לא הסתבך באינפוזיה שלו.
הם הלכו באיטיות במסדרון, נופפו לשלום לאחיות האהובות על הארי והעיפו את האחיות ששנא מאחורי גבהן.
הארי נאלץ לעצור כמה פעמים כדי להסדיר את נשימתו, אבל לואי היה סבלני כלפיו ודאג שהוא בסדר לפני שהם המשיכו ללכת.
הם הקיפו את הקומה הראשונה ואז עשו את דרכם חזרה לחדרו של הארי.
ברגע שהם חזרו הארי נשכב ולואי התיישב לידו, מחזיק את ידו בזמן שהארי הסדיר את נשימתו.
"הנה, מותק. לא הרגיש טוב להסתובב קצת?" הארי הנהן בישנוניות. "אני מתגעגע לליאם ונייל." לואי ליטף את שערו של הילד בקלילות.
"אני יודע, מותק. אולי נייל יגיע לכאן בקרוב. אבל אני לא יודע לגבי ליאם." הארי הנהן ועצם את עיניו.
"לך לישון, מותק. היה לך יום עמוס. אל תדאג, אני אהיה כאן כשתתעורר."
הארי הנהן שוב ולאט נסחף לישון עם קול הלחישה של לואי באוזניו.
YOU ARE READING
YOU WILL BRING ME HOME {l.s Translated}
Fanficהארי הוא סטודנט מעט פופולרי בן 16 בבית הספר לבנים ווד קרסט. לואי הוא ילד חדש, בן 18 עם בעיות פחד קלות. הארי עוזר ללואי לקבל את עצמו כמו שהוא והם מתאהבים, אך בדרכם נובעות גם בעיות. All writing rights go to @the_feminist_thumb All binding rights g...
