במקום להתעורר על ידי השעון המעורר שלו למחרת בבוקר, הארי התעורר על ידי נייל שטלטל את כתפו בחוזקה.
"חבר, קום, זה מקרה חירום." הארי קפץ מהמיטה ותפס את נייל.
"חירום? האם מישהו נפגע? האם לואי נפגע?" הארי החל לצעוד, ממלמל לעצמו עד שראה את פניו של נייל, אדומות מצחוק.
"יו דיק האד (אתה ראש זין), חלמתי חלום טוב." הוא הלך וזרק את אחת הכריות שלו אל הילד. ניאל זז במהירות.
"זה אמנם מקרה חירום. חירום תעלול. אני רוצה למתוח את זאין, אבל אני זקוק לעזרתך" נאנח הארי. "מה אתה רוצה שאני אעשה, נייל?"
נייל ניגש לארון ותפס שקית ניליון שחורה.
"אני אסביר לך כשנגיע לשם. לא תצטרך לעשות דברים גדולים; אתה רק צריך לעזור לי קצת. אני אקח את כל האשמה." הארי שקל את האפשרויות שלו ואז לבסוף הנהן. הוא התלבש והם יצאו מהדלת, ישר לחדרו של זאין.
הם פתחו את הדלת נכנסו פנימה וראו שהאורות עדיין כבויים. נייל נכנס לחדר ופנה להסביר מה הולך לקרות כשראה שהארי קפוא בפתח, בוהה במיטתו של זאין.
הוא הבין מה קורה כשראה שתי צורות במיטה, האחת היא זאין והשנייה לואי.
"האז, אתה יודע שהם חברים טובים. אנחנו עשינו דברים הרבה יותר דברים מפחידים ביחד. אל תחשוב יותר מדי על זה." הארי הנהן, עדיין לא יוצא מזה. נייל עמד להתחיל להסביר כאשר הוא נקטע על ידי גניחה חזקה שהגיעה מחדר האמבטיה.
"לעזאזל, הראש שלי." נייל נכנס, הדליק את האור וראה ילד חיוור פרוש על הרצפה.
"חבר, אתה יכול לכבות את האור המזוין? אתה לא יכול לראות שהאור הוא הדבר האחרון שאני צריך כרגע?"
נייל נחר לעבר הילד וכיבה את האור בחזרה. הוא חזר לחדר אך שם לב בעצב כי גניחתו של מייקל העירה את שאר הנערים. המתיחה שלו נהרסה. הכל בגלל פאנק ורוד שיער עם אייליינר נוזלי.
"מה אתם עושים כאן?" שאל זאין ושפשף את עיניו. "טוב, ניסינו למתוח אותך, אבל למטומטם ההוא יש הנגובר בחדר האמבטיה." נייל כיוון את ההערה המטומטמת שלו לשירותים.
מייקל רק נאנק בתגובה.
"ולמה גררת את הארי?"
"בגלל שהוא הולך להיות העוזר שלי. חבל שדעתו הוסחה משניכם שישנים באותה המיטה במקום לעזור לי." הארי מרפק את נייל בצד. לואי עדיין ישן למחצה ולא זכר את חילופי הדברים, אבל זאין כן.
"אה, לו, אולי כדאי שתחזור לחדר שלך. וודא שפיינו יודע שאתה עדיין חיי." לואי פנה אליו והנהן בעייפות. הוא קם מהמיטה, הוריד את בגדיו, והחזיר את החולצה לזאין, אומר לו שהוא ישטוף עבורו את הבוקסר, לפני שמסתובב ויוצא החוצה מהדלת.
"חבר, אני מקווה שאתה יודע ששום דבר לא קורה בין לואי לי. הוא פשוט היה ממש עצוב והיה זקוק לתמיכתי. אני ממש מצטער אם הרגיז אותך." הארי הניד בראשו. "זה בסדר, אתה לא צריך לבקש סליחה, פשוט הגבתי יתר על המידה. נייל ואני עושה דברים כאלה כל הזמן, אז אני סוג של צבוע." זאין ניגש להארי.
"אתה יודע, אתה באמת צריך לבקש ממנו לצאת." הארי נענע בראשו שוב. "לא, אני לא יכול. הוא צריך לעשות את זה. אני לא שואל בחורים, הם שואלים אותי." "אף אחד מעולם לא שאל אותך לפני כן." זאין ונייל שיתפו מבט.
"לא משנה. אם הוא רוצה לצאת איתי לדייט, הוא ישאל אותי. אם לא, הוא לא יעשה זאת."
עם זה הארי עזב את החדר וחזר לשלו להתלבש לארוחת הבוקר.
הארי עשה את דרכו לבניין הראשי, מוכן לאכול ארוחת בוקר לבד. כשהוא נכנס לחדר האוכל, הוא הרגיש יד גדולה על זרועו. "צריך מישהו לאכול איתו?" הארי חייך כששמע את קולו של ליאם. "כן, זה יהיה נחמד."
הם ניגשו לתור תפסו את האוכל ואז ישבו ליד שולחן שונה מהרגיל. "אז אממ מה שלומך?" הארי הביט למטה. "בסדר. אני פשוט מתקשה למצוא זמן לבד. נראה שנייל נמצא בחדר שלנו(של הארי ונייל) כל היום." ליאם הנהן בהבנה.
"אני מבין, חבר. הזין שלי מרגיש די כואב." הארי גיחך. "התכוונתי יותר לזמן להיות לבד, אבל זו בעיה גם בשבילי. בפעם האחרונה שעשיתי את זה, נייל שמע את כל העניין ואפילו לא ידעתי שהוא שם. זה היה לפני יותר מחודש. "
לליאם הייתה מחשבה.
"אתה יכול להיות בחדר שלי בכל זמן שתצטרך. אני יכול לבקש מלואי לעזוב ואז תוכל לקבל זמן משלך. רק דאג שלא תגיד לנייל איפה אתה. הוא עשוי להצטרף אליך." הארי צחק והודה לילד. "אני יכול לקבל אותך על ההצעה הזו." ליאם חייך והניח את זרועו סביב הילד. "אנחנו צריכים לדבר יותר." הארי זמזם בהסכמה.
"אם כבר מדברים על לדבר יותר, ליאם, אני יכול להגיד לך משהו?" ליאם הנהן והביט בילד. "כן, בטוח שאתה יכול לספר לי הכל."
הארי נשם עמוק, עומד לומר מה שעולה על רוחו כששמע צעקה חזקה. "ליאם! הארי, איפה לעזאזל היית?" נייל ניגש בריצה לשולחן שלהם, ומנע מהארי לספר את סודותיו לליאם.
"פיינו, הארי סיפר לך על כמה שהוא מקנא? תפסנו את זאין ולואי ישנים באותה מיטה והאריבו המסכן עכשיו עצוב." נייל עשה פרצוף עלוב אל הילד המתולתל. הארי מרפק את הילד בצלעות וקם.
"אני הולך לחזור למעונות. אני צריך לעשות שיעורי בית לפני השיעורים מחר." הוא נופף ועזב את חדר האוכל בהתרגשות, מעוצבן שהוא נקטע.
"מה יש לו התחתונים נכנסו לו לתחת?" ליאם נאנח. "הוא פשוט מרגיש שאתה שם כל הזמן והוא רוצה להיות לבד לפעמים." נייל הנהן בהבנה. "אה. מעולם לא הבנתי כמה אני בסביבה. אני רק רוצה לבלות איתו, אתה יודע. לפני שאאבד אותו ללואי."
הבנים ידעו שלארי מתרחש בשלב כלשהו, ונייל לא רצה שחברו הטוב ביותר יפסיק להסתובב איתו כדי לבלות יותר עם לואי.
"אני לגמרי מבין, ואני רוצה לעשות את זה גם, אבל הוא צריך את המרחב שלו". נייל הביט בו ואמר, "אולי אני צריך להסתובב עם ניק היום. ככה הארי יוכל לקבל את המרחב שלו ואני לא אהיה בודד." ליאם הקפיץ את שערו.
"זה נשמע נהדר ני."
הנה פרק לטליה אני עייפה מתה מהגלישה דברו איתי מחר 3>
YOU ARE READING
YOU WILL BRING ME HOME {l.s Translated}
Fanfictionהארי הוא סטודנט מעט פופולרי בן 16 בבית הספר לבנים ווד קרסט. לואי הוא ילד חדש, בן 18 עם בעיות פחד קלות. הארי עוזר ללואי לקבל את עצמו כמו שהוא והם מתאהבים, אך בדרכם נובעות גם בעיות. All writing rights go to @the_feminist_thumb All binding rights g...
