Man up! (Larry stylinson)

פרק 1

נקודת מבט לואי:

שיט! שוב זה קורה! ידי מתחילות לרעוד ואני יכול להרגיש את בטני מתהפכת, את ליבי פועם במרץ ואת גבי המיוזע נדבק לחולצתי. קשה לי להבין איך פעולה כה פשוטה גורמת לי להגיב בצורה כל כך מוגזמת. אפס שכמותי. אולי לא אוכל כריך בסוף, זה לא שווה את זה. אני הולך במורד הרחוב הצר, אני יכול להשבע שהאבנים החמות מתחת לרגלי חודרות את נעלי ופוצעות אותי. אני רואה את בת הים בסמל העגול שמעל חנות הסטארבאקס, מביטה בי במבט ירוק שחודר דרך עיני ומפעיל את אותה החרדה המוכרת- שלא יסתכלו, שלא יתקרבו ובעיקר שלא ידברו איתי. בטני רועדת, בין אם מרעב או בין אם מהלחץ העצום שמופעל עליי במבטה התמים של אותה בת הים. תשתלט על עצמך! אני סותר לעצמי מנטלית, ומרגיש איך רגלי מתנגדות לתנועה שאני כופה על עצמי, להליכה אל עבר אותה החנות. אני רואה את המוכרת מאחורי הדלפק, ״שלום אדוני, מה תשתה?״ נערה עם שיער חום-זהבהב, קלי לפי תג השם. אין מה לפחד, אבל גופי לא מבין זאת. אני בולע את רוקי ומנסה להשתלט על עצמי. תראה, אין מה לפחד- ילדה, בערך בגילך... עם עגילי פנינה גדולים וחולצה ורודה מבצבצת מתחת לסינר הירוק.  ״אה...כריך..אה...״ טמבל שכמותי, משפט אני לא יכול להשלים... ״כריך גבינה...עם..אה...עגבניה ו...ו...קפה גדול.״ יופי, הלך ממש טוב, עכשיו היא בוהה בי בעיניה הכחולות כאילו נפלתי מכוכב- אפשרות שאני עצמי לא שולל... ״בטח, כריך גבינה אחד וקפה״. היא ניגשת למחשב, ואני לוקח נשימה עמוקה- עבר הסיוט. ידי חודלות מלרעוד, בטני כבר לא מתהפכת...בינתיים...

***
אני נכנס דרך שער בית הספר, שומע את המאבטח מאחל לי בוקר טוב, משפיל את ראשי ולא מגיב. נכנס למבנה הגדול ונמנע מקשר עין. אלוהים, שלא יסתכלו עליי! אוטומטית אני בודק את בגדי- עם המזל שלי בטח שכחתי ללבוש מכנסיים...
ראשי המושפל אולי מגן עליי מפני מבטי שלי, אך לא מפני מבטם השופט של כל תלמידי התיכון האחרים- בטח לא מקולותיהם. ״תרים ת׳ראש, מה יש לך, פריק? נתפס הצוואר?״
הנה, יופי...אדם- המתעלל הראשי. מנסיוני למדתי לשתוק. הירידות הן כמו גל- צריך להחזיק חזק כשזה מגיע לשיא ולחכות בשתיקה לסיומו- אם פותחים את הפה מסתכנים בחנק. סיכון שאני לא מאפשר לעצמי לקחת. אני בולע את רוקי וממשיך לפסוע לעבר הכיתה הפינתית.

***

הצלצול הגואל שלו ייחלתי כל היום סוף סוף מגיע. אני ממהר
לצאת מהכיתה המרווחת ובו בזמן המחניקה שהייתי כלוא בה כל היום המתיש הזה. אני שותק בעוד האגרוף החזק מוטח לבטני. אני שותק גם כשארגוף נוסף מוטח לראשי. כשהאגרוף הבא מוטח לצווארי ומפלח את כל מעט השקט שאני שואב מנפשי, השתיקה קשה יותר, אבל הכרחית. שותק, שותק ושותק. אני מרגיש מחנק מגוש הדמעות שתקוע בגרוני, מאיים לצאת, אך אני עוצר בעדו. אני ממשיך להתקדם לעבר השער בלי ליצור קשר עין, וכשאני במרחק בטוח מחבורת הבריונים, אני מרשה לעצמי להתפרק. בעיניים מטושטשות מדמעות, אני רואה במעומעם חבורת מעשנים יושבים על מדרגות הבניין החדש, ביניהם נער מתולתל עם עיניים ירוקות מ-יא׳4, מביט הישר בעיני, מכבה את הסיגריה, קם והולך לדרכו.