נקודת מבט לואי:
אני מתעורר והארי עוד ישן, אני נבוך מהסיטואציה. אף פעם לא ישנו אצלי. אני הולך למקלחת, מצחצח שיניים, שוטף פנים ומריץ במוחי שוב ושוב את מה שקרה אמש.
אני מתחיל לשים לב שזה דפוס אצלי, לשים לב יתר על המידה לדברים. אני חוזר לחדר ורואה את הארי ישן. הוא נראה כל כך רגוע, שלו. הוא מתעורר בדיוק כשאני נועץ בו מבט, והוא שם לב ומחייך אליי. אני מרגיש את הסומק עולה בלחיי ומציף אותי, דבר שגורם לו משום מה לחייך יותר ולפלוט צחקוק. ״בוקר טוב״ אני אומר לו. ״בוקר...״ הוא משיב לי בקול צרוד. ברור לי שהוא לא טיפוס של בוקר. הוא נעמד ומתמתח. ״אתה צריך בגדים נקיים?״ אני שואל אותו, ונבוך מהשאלה שלי, ולמרות שהיא תמימה ונדיבה...היא מביכה אותי. הוא רואה שאני נבוך כנראה, ומהנהן. אני מביא לו חולצת טי שירט שחורה ומכנס ג׳ינס, ולוקח לי טרנינג אפורים וטי שירט ירוקה. אני יוצא כדי שיוכל להתלבש, והולך בעצמי להתלבש בשירותים.
אנחנו יורדים למטבח, ולצערי הרב אמא בבית. ״בוקר טוב לו״ היא אומרת ומסתובבת אליי, ומבטה ננעץ לשניה בהארי. אני רואה שהיא מופתעת לראות אותו כאן. היא מעבירה את מבטה מהארי אליי וממני להארי. ״בוקר טוב גם לך ...״ היא מוסיפה והארי משלים ״הארי״. היא מביטה בי לשבריר שניה במבט מבין ואז ממשיכה לדבר כרגיל. ״היי הארי, אני ג׳והאנה. רוצים קפה?״ היא שואלת. ״לא, תודה...אני גם ככה צריך ללכת לקחת את המחברות מהבית. ביי ג׳והאנה. ביי לואי, נתראה בבית הספר״ הוא אומר ויוצא במהירות.
בבית הספר אנחנו לא מחליפים מילה. אני מתחיל לתהות אם הוא התהפך שוב, אך אין לי די זמן כדי לשקוע במחשבות כי סוזן ניגשת בהתרגשות לשולחני. היא לא הייתה נוכחת באודישן המביך שלי, כנראה היא חושבת שהלך לי טוב. ״לואי! היום מקבלים את התשובות מהלהקה! אני ראיתי את מג בכניסה לבית הספר!״ היא מכריזה בהתרגשות, וחיוכה נמחק בין רגע. ״מה קרה לואי? הלך לך רע...? אפילו לא כתבתי לך. אני כל כך מטומטמת לואי...ספר לי הכל״ היא מדברת מהר וללא הפסקה. ״די סוז, אל תאשימי את עצמך. היה לי התקף״ אני אומר לה, מצפה להרגיש מטופש, אבל מרגיש רגיל, נורמלי. פתאום כל עניין הלהקה מתגמד לעומת כל מה שהולך בחיי.
״...וסוזן״ מג מסיימת להקריא את השמות של מי שהתקבל ללהקה. שוב אני מצפה לצביטה בליבי, אך שוב מופתע לראות עד כמה זה לא מזיז לי. אני הלהקה שלי, ועכשיו אני גם יודע שיהיה לי קהל.
מג יוצאת מהכיתה, והמורה ג׳יין מתחילה לדבר ״ תלמידים! כולם בהקשבה. לא סתם קראנו היום לכיתות י׳-י״א, אנחנו רוצים לדבר איתכם על ליל כל הקדושים. אנחנו רוצים לערוך לכם נשף״ היא מפגינה חוסר התלהבות. ״הנשף יהיה באולם, וכל הרעיון הוא שתתכננו אותו אתם. ממחר נתחיל לתכנן ולחשוב על רעיונות״. וואו, נשף! לא היו לנו נשפים שנה שעברה, כי היינו קטנים מידי. נשף ראשון זה סיפור גדול. מצד שני...אני גם צריך בת זוג לנשף. ואני לא ממש בקטע של בנות זוג. לבינתיים אני מנסה לעזוב את הנושא, אבל זה רק מחזיר אותי לספק שהיה לי בבוקר שדחקתי לצד לגבי הארי. הוא לא דיבר איתי היום אחרי שהוא הלך מהבית שלי. אני תוהה אם הוא...התחרט על מה שקרה. אם אולי זה היה יותר מידי, אם אולי זה לא התאים...
אני נכנס הביתה ואמא מחכה לי במטבח. ״היי לו. בוא לאכול. איך היה בבית הספר?״ כנראה היא מתעלמת מזה שהארי ישן אצלי. אני מחליט לעשות כך גם אני. ״הי, בסדר. מה שלומך?״ אני שואל אותה וריח התבשילים עולה באפי. ״בסדר. כבר קיבלתם תשובות? התקבלת ללהקה?״ היא מסתובבת אליי ושואלת בציפיה. אני לא שמתי לב שהיא לא קיבלה ממני עדכון. ״לא״ אני עונה בפשטות ומחליט לא לפרט יותר. ״הו, לו...אתה בסדר? אני מצטערת.״ היא שואלת בדאגה. ״כן, אמא, הכל בסדר. אני לא מאוכזב, גם ככה זה לא היה ממש חשוב לי״ אני אומר לה, וזה חצי נכון. אני מתכוון, זה היה חשוב לי אבל עכשיו זה אפילו לא מזיז לי. רציתי שתדבר על העיניין עם הארי. מוזר לי להתחיל שיחה כלשהי על זה. אני מכין לעצמי כוס גדולה של מים ומתכונן לשיחה הזו. ״אמא, תקשיבי , אני יודע שמוזר לך כל הקטע עם הארי. אני רוצה להסביר... הוא ישן אצלי כי...״ אני לא מצליח לסיים את המשפט והיא קוטעת אותי:״ לואי, אתה לא צריך להסביר. אני רואה את החיבור״ היא אומרת וקורצת בסוף המשפט. אני מחליט להתעלם מהקריצה ולהמשיך בחיי.
עליתי למעלה. אני בחדרי. רואה את הסדינים שעליהם שכב הארי. אני לא יודע אם להרים אותם או להשאיר אותם כדי שאוכל לחשוב עליו ועל הריח שלו. אני מרגיש כמו מטומטם. אני לוקח את הסדינים לכביסה. חוזר לחדרי ומרגיש דחף לנגן בגיטרה. אני לוקח אותה, פורט כמה אקורדים ולא מפסיק לחשוב על הארי. הוא פשוט תקוע במוחי. מה זה היה? זה אמיתי? למה הוא לא מדבר איתי? שוב? כל המחשבות הללו נקטעו בזמן ששמעתי שתי דפיקות על דלת הבית. בדרך כלל, אני מתעלם מהדפיקות. אך כשהמצב רגיש, כמו עכשיו זה מעניין אותי. אני שומע את לוטי פותחת את הדלת. אני יורד למטה במהירות, ורואה מולי , את הארי. אני לא יודע אם לשמוח או לבכות. אני מחליט לצאת אליו בלי שלוטי תיצור אינטראקציה מיוחדת איתו.
״היי״ הוא אומר. אם זה היה כל כך פשוט , גם אני הייתי אומר היי. ״מה אתה רוצה? אני לא מבין אותך. באמת.״ לפני שהספקתי להוציא עוד מילה מהפה הוא מיהר להסביר ״תקשיב, אני לא יודע מה זה היה, אולי עדיף שנשכח מזה. ״ הוא אומר, ואני למרות כל הציפיות שלי לא להתאכזב, מרגיש נבגד ומאוכזב. שמרתי את ההרגשה הזו בפנים. זה הרגיש שוב כמו המכה החזקה בבטן. הסכמתי איתו והוא הלך חזרה הבייתה אחרי לחיצת יד ביני לבינו שהייתה מאוד מוזרה.
נכנסתי למיטה. מרגיש את עיניי מתעייפות עוד ועוד. אני עוצם עיינים ומרגיש את גופי תשוש. תשוש מהמשחקים של לוטי ושל התאומות - פיזית אבל נפשית, גופי שבור. אני לא מבין מה קורה עם הארי. זה נראה כאילו יש לו המון דברים בראש. בלי לשים לב, דמעה זולגת על פניי. הבנתי שעם הארי, זה לא יקרה. ועכשיו הוא עזב אותי. אולי לא עזב אותי, אבל אנחנו ידידים. חזרנו למצב הקודם. תוך כדי החשיבה שלי, אני מבין שאהבתי את המצב הקודם. אפילו מאוד.
YOU ARE READING
Man up! (Larry stylinson)
Fanfictionלואי הוא תלמיד מחונן, פסל וצייר, הוא מנגן בגיטרה ואוהב את אימו ואחיותיו יותר מכל- יש לו כל הנתונים להצליח...אך איש לא יכול לנחש את האמת מאחורי המעטה המושלם- החרדה החברתית, הביישנות וחוסר היכולת לעמוד על שלו. כשהוא פוגש בהארי, התלמיד המדובר ביותר בתי...
