Man up! (Larry stylinson)

פרק 13

נקודת מבט לואי:

אני שוטף פנים ומנסה לשכנע את עצמי שהכל בסדר.
שכבר יום חדש, שאני חזק. שאני צריך להתרכז בהווה.
אבל עדיין...משהו בי מאוכזב. אפילו מאוד.
למה הוא התעלם ממני ככה?
ההתנהגות שלו השתנתה, או שכל הזמן הייתי באשליות לגביו?
והכי חשוב ומטריד- למה זה מעסיק אותי כל כך?
אני הולך למטבח להכין לי קפה, כי אין לי כוח לחטוף התקף חרדה בסטארבאקס.
אמא שם, היא עוטפת סנדוויצ׳ים לאחיותי. ״בוקר טוב לו״ היא מחייכת אליי. ״בוקר טוב אימוש״ אני משיב לה.
״לו, אני מציעה לך להתחיל לעבוד על הבחינות ללהקה״, היא אומרת. כמעט שכחתי מזה. ״כן, אדבר עם סוזן לגבי זה״ אני אומר בעודי בוחש את הקפה החם.
מרוב שאני מהורהר הבוקר, חצי נשפך על הרצפה. ״שיט״ אני אומר ומוציא מגבת לנקות. אמא חוטפת את המגבת מידי ״תן לי, לו. שניים סוכר נכון?״ היא שואלת בעודה מנגבת את השיש הלבן. ״כן, אני אכין לי...זה ממש בסד...״ היא קוטעת אותי ונועצת בי מבט חודר ״לו, מה עובר עלייך?״ היא שואלת. ״הכל בסדר, באמת״ אני אומר ״סתם מבולבל בגלל הבחינות ללהקה״ אני לוקח בזהירות את כוס הקפה ונושק לה בלחי. ״ביי אימוש, אוהב אותך״ אני אומר ומתכוון לזה, ויוצא מהבית. ״רגע! לואי...שכחת את המפתחות...״ היא אומרת, ואני מסתובב ולוקח אותן. מאחורי גבי אני שומע אותה מסננת משהו כמו ״באמת עובר עליו משהו״, אבל אני לא מייחס לזה יותר מידי חשיבות.

כשאני מגיע לביהס אני שוב רואה את הארי מעשן על המדרגות. הפעם אני מחליט לא לוותר לו. ״הארי, מתי נפגשים שוב?״ הוא לא עונה. ובאמת...שלי זה כבר נמאס. אני מריץ במוחי את כל מה שעברנו, ומבין שזה לא אני שהזיתי שאני חשוב לו. הייתי חשוב לו, אבל משהו השתנה. ואני חייב לגלות מה. הארי אמר לי להרים את הראש? אז הנה- אני מרים אותו ״תגיד, בלעת את הלשון?״ אני אומר וחוזר במוחי שוב ושוב על צמד המילים 'ראש מורם'. הוא לא עונה, רק שואף עשן מהסיגריה שלו. אני מתעקש, בולע רוק ומרים את קולי ״בלעת את הלשון?!״ אני מסנן לעברו בשנית. הוא לא עונה, רק מכבה את הסיגריה שלו, מכניס את החפיסה לכיסו ומתקדם לעבר הכיתה. ראש מורם לו, ראש מורם. לואי, אתה חייב לשמור על ראש מורם! אני הולך אחריו. ״הי! הארי!״ הוא מתעלם ומגביר את הקצב.
באינסטינקט של שניה אני שם את ידי על כתפו והוא מסתובב. הפרצוף על פניו כל כך אדיש שבא לי...מה? רגע, זה אף פעם לא קרה לי. פתאום אני מרגיש דחף לא מוסבר להרביץ לו. מעולם לא הרבצתי לאיש...מה עובר עליי? תוך שבריר שניה ידי מוטחת לפניו והוא עף אחורה מהמכה. הוא אוחז בלחי שלו ובוהה בי בעיניים פעורות. פתאום אני מבין מה עשיתי. אמי מרגיש כל כך אשם...אבל...גם חזק. לא הייתי מודע לכוח שלי, כי לא השתמשתי בו. אבל אני חזק. חבל שההבנה הזאת נופלת עליי בנסיבות כאלה. אני מרגיש מושפל כל כך...הארי עזר לי, ואני כמו איזה אפס משתמש בעזרה שלו כנגדו. אחרי כמה שניות של הלם, הוא מסתובב ומתחיל ללכת. ״הארי, חכה אני...״ אני אומר, אבל זה מאוחר מידי, כי הוא כבר מזמן לא שם.