Man up! (Larry stylinson)

פרק 11

נקודת מבט לואי:

ירדתי במדרגות לאחר אירגוני הבוקר שלי, ״היי״ אמרתי לאמי, ראיתי את אחיותיי אוכלות בנחת, אני הייתי צריך לצאת כבר כי אני מתחיל את הלימודים חצי שעה לפניהן, ״ביי״ אמרתי ״ביי לו, יום טוב״ אמי אמרה ואחיותיי נופפו לי לשלום.

נכנסתי לבית הספר, מריץ את דבריו של הארי בראשי, ראש למעלה, עיניים קדימה, להפגין ביטחון, ראיתי אותו נשען על הלוקר, מוציא הנחה מפיו, הלכתי לעברו וראיתי שהבחין בי, ״יש עוד שיעור היום?״ שאלתי, הרגשתי לחוץ ומבויש להתחיל איתו שיחה וליזום מפגש בנינו, זה עוד לא קרה, ״בטח״ הוא אמר אך פרצופו החמוץ נשאר, מיד מיליון שאלות לגביי זה עלו במוחי, הוא בטח לא באמת רוצה, הוא נראה מצוברח ומתוסכל, הרגשתי צביטה בליבי, לא הבנתי למה מצב הרוח שלו קשור בשלי, הרגשתי שאני חייב לשאול איך הוא מרגיש, רק כדי לדעת שהוא בסדר, ״הארי הכל טוב?״ שאלתי בקול חושש, ״כן״ אמר והלך במהירות, משאיר אותי מבולבל, התחלתי לשקוע במחשבותיי אך לפני שהספקתי, שמעתי את הצלצול, מציל אותי ממחשבותיי.

השיעור האחרון נגמר ועכשיו אני יוצא מבית הספר, במהלך כל יום הלימודים לא הפסקתי לחשוב על הארי, אני לא רוצה שהוא ירגיש רע, לפעמים אני שונא את הדרך שבה המוח שלי עובד, איך שהוא נתקע על מחשבה אחת ולא מפסיק להתעסק בה, זה גורם לי להרגיש חסר אונים, כאילו אני אשם ברגשותיו, בכך שהוא מרגיש רע, שקעתי באותה מחשבה, חוזר עליה שוב ושוב בראשי, כל פעם בצורה אחרת, לא שמתי לב שאני כבר באותה תנוחה עשר דקות, יושב על המדרגות ומתעסק בידי, ״קום״ שמעתי קול עמוק מאחוריי שיכולתי לזהות בכל מקום, הסתובבתי ולא הופתעתי לראות את הארי, קמתי והוא הוביל אותי למקום בו אנחנו תמיד נפגשים על מנת שילמד אותי ללמוד לעמוד מולם ולפעמים סתם כדי לדבר, הילדים שבדרך כלל מציקים לי הושעו מבית הספר מכיוון שריססו גרפיטי על מבנה בית הספר, כששמעתי על כך ירדה אבן מליבי, שמחתי שאוכל לקבל מהם קצת שקט עכשיו, אך אני מניח שיחזרו עוד כמה ימים, ״טוב שלב שלישי תפגין אדישות, זה יראה שאתה לא פגיע ושאתה לא מפחד מהם״ הוא אמר והנהנתי, לא ראיתי אותו מחייך היום, אפילו לא פעם אחת, בפעם הראשונה בה נפגשנו הוא חייך וצחק, עכשיו הוא אדיש, אני בטוח שעובר עליו משהו, משום מה זה משפיע עליי, אני מרגיש את ליבי מתכווץ ונצבט, אני רק רוצה לראות אותו כמו שהיה לפני, ״הארי, מה קרה?״ שאלתי, מעט חושש מהתגובה, ״כלום לואי״ הוא אמר בקול נוקשה, ״נו באמת הארי אני יכול לראות שמשהו לא בסדר״ אמרתי, ״לואי, תעזוב אותי אנחנו לא חברים ואנחנו לא נהיה, אני רק עוזר לך לא להיות כזה פתטי כי זה מפריע לי בעין״ הוא אמר, הסתכלתי אל עיניו וראיתי שצבע עיניו כהה ומבטו ריק, לא האמנתי שסמכתי עליו וחשבתי שאיכפת לא ממני, כל מה שעשה היה לתת לי כמה עצות, הרגשתי נבגד וכעסתי על עצמי על כך, אני כזה פטתי, שלחתי לעברו מבט מאוכזב והתרחקתי, התחלתי ללכת לכיוון ביתי, אני יכול להישבע שראיתי מעט חרטה בעיניו כשראה שפגע בי אבל כנראה שאני פשוט מעדיף להאמין שזו הייתה פליטת פה, אבל לא, הוא צודק, למה באמת שירצה להיות לידי, הרגשתי מחנק בגרוני וניסיתי להילחם בדחף לבכות
אני לא מצליח להבין למה אני כל כך רגיש, אני לא מכיר אותו יותר משבוע ועדיין משפט כל כך חסר משמעות שאמר פגע בי ככה, אני פשוט באמת חשבתי שהתחברנו, שאיכפת לו ממני, אני מרגיש כאילו רימו אותי, לא שמתי לב בין כל המחשבות האלה שדמעות זולגות על פניי ושמאוחר מדי לנסות לעצור אותן, ראיתי שאני כבר קרוב לביתי, ניגבתי את עיני במהירות, לוקח נשימה עמוקה ומצלצל בפעמון הבית, לאחר כמה שניות ראיתי את אמי, ״היי לו, איפה היית?״ שאלה, ״הסתובבתי עם חבר״ השבתי, ״העיניים שלך אדומות, בכית?״ שאלה בדאגה, זה הדבר האחרון שרציתי, ״לא סתם אני עייף״ אמרתי וראיתי מבט של ספק בעיניה, אך לבסוף היא הניחה לכך ונתנה לי לעבור, עליתי לחדרי, מרגיש מותש, לקחתי נשימות עמוקות כדי להקל על הכאב שבליבי, והרגשתי את עיני נעצמות, לאט לאט, בלי ששמתי לב, שקעתי בשינה.