Man up! (Larry stylinson)

פרק 17

נקודת מבט לואי:

התעוררתי בהרגשה מסופקת. השיחה של אתמול עם אמא, ההצהרה בפני משפחתי. אני שמח. מזמן לא הרגשתי ככה, מאז הפגישה שלי עם הארי... החלטתי לקום מהמיטה בשעה טובה, אחרי התלבטויות לגבי מה אלבש היום. ציחצחתי שיניים, שטפתי את פניי. ראיתי בראי בן אדם אחר. לפני חודש לא הייתי בכלל מסתכל בראי מרוב הבושה והחוסר ביטחון שהיה לי. אני מודה, הארי לימד אותי דברים חשובים ועזר לי לשפר את הרגשתי באופן כמעט מושלם. אם לא החתיכה החסרה בלב שלי ששייכת לשני אנשים - חברים שהכרתי בחודש האחרון. אני רוצה לדבר עם סוזן , אבל לא יכול. אבי מרגיש שהיא נחסמה ברגע שאמרתי את השם: הארי. אגב הארי, אנחנו בכלל לא מדברים. אני שמח על הקשר שהיה לי איתו. אני מקווה שזה יחזור להיות ככה. ואפילו יותר...

התארגנתי, לבשתי את חולצתי ומכנסיי ויצאתי בתחושה טובה מחדרי. פגשתי באימי שהייתה במטבח מכינה לנו סנדוויצ'ים לבית הספר. נזכרתי באישה שהתכווצה במכונת הכביסה. מג. האחראית על להקת בית הספר. מסתבר שיש לי אודישן היום. אני לא יודע למה אבל יש לי הרגשה טובה לגבי זה. ״בוקר טוב אמא״ אני מכריז ונותן לאימי חיבוק. ״מה שלומך לו? איך ישנת?״ היא שואלת ואני ממהר לענות ״אני בסדר, ישנתי טוב, אני צריך לצאת לבית ספר... אני אדבר איתך״. אני נפרד ממנה מחבק אותה שוב ויוצא לבית הספר.

אני מגיע לבית הספר, למזלי בראש מורם. אני שומע את קולו של הארי בראשי ומתעלם מהמחשבה ומהשיחה שלי ושל אימי אתמול לגבי הרגשות שלי להארי. אני עדיין לא יודע, אבל אני מרגיש משהו. אני לא יכול להסביר את זה. אני צועד לכיתתי שומע את הצחוק של ילדים אחרים. פעם הצחוק היה מפריע לי. הוא היה גורם לי להבין שאני לא שמח. לתת לי הרגשה שאף פעם לא אגיע למצב כזה. אבל עכשיו, אני נהנה לשמוע את הצחוק הזה, זה מזכיר לי את החיוך של הארי...
מרוב מחשבות , שכחתי להוציא מהלוקר שלי את הציוד. רצתי ללוקר שלי הוצאתי את הציוד וחזרתי לכיתה במהירות לפני שהמורה תבוא. לא הסתכלתי לצדדים כדי לא לפגוש עיניים של מישהו או מישהי מוכרים.

השיעור עבר בסדר, הארי לא הגיע היום לבית הספר וגם סוזן לא. נזכרתי באודישנים. נלחצתי. אך נרגעתי שנזכרתי שברגע האחרון אמא הזכירה לי. אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיה. וככה חלפו השעות הבאות, די בבדידות , אבל אני רגיל לזה. לא היה כיף להיזכר ברגעים האלו.

אחרי בית ספר , הלכתי לאיזור של מגמת המוזיקה, והמתחם אימונים של להקת בית ספר. ראיתי את סוזן, והחלטתי לגשת אליה. הרגשתי שהיא צריכה קצת תמיכה ואולי גם אני. ״היי סוזן״ אני אומר והיא נראת מופתעת מעט. ״מה קורה לואי? למה לא דיברת איתי בימים האחרונים?״ היא ניגשת ישר לעניין ״אני בסדר. קצת נלחצתי מהדיבור על הארי. רציתי קצת לחשוב״ אני עונה תשובה כנה. מקווה שהיא תבין אותי. היא עושה פרצוף של ״אני סולחת לך״ ואני מבין ומחבק אותה. ״אל תפחיד אותי ככה יותר!״ היא אומרת ״בחיים לא״ אני משיב ואנחנו חוזרים לשיגרה. דיברנו על האודישנים , סוזן הייתה קצת לחוצה. למען האמת, אף פעם לא שמעתי אותה שרה. והיא לא שמעה אותי גם. אז לשנינו יש סיבה להיות לחוצים. קוראים במיקרופון לאנשים, וכל שם שעובר אני נלחץ עוד יותר. אני מרגיש את הגיטרה שאני מחזיק בידי דופקת דפיקות קטנות על רגלי. אני רועד. ידעתי שזה יקרה. אני ממשיך לדבר עם סוזן כדי לגרום ללחץ הזה לעצור.

קוראים בשם של סוז לבמה. אני נלחץ כי אני יודע שאני הבא בתור. אני מסוקרן לקראת הקול של סוזן. יש לי הרגשה שהקול שלה ממש יפה , אבל היום , התחושות שלי לא כל כך נכונות. סוזן עולה לבמה , שואלים אותה שאלות כמו: מה שמך? איך את מרגישה? מה תשירי? והיא משיבה. היא שרה שיר שאני לא מכיר. אבל הקול שלה. אני לא ציפיתי לזה. הכרתי את סוזן , ולא ידעתי על הכישרון הזה. היא שרה כמו מלאך, הרגשתי את כפות ידי מתרגשות ומזיעות לקראת העלייה לבמה. סוז סיימה לשיר וכל מי שהיה באולם , נעמד על רגליו ומחא לה כפיים. התרגשתי. בשבילה. אבל אז, כבר הלחץ התגבר והתגבר. לא ידעתי איך לעלות לבמה אחרי ביצוע כזה יפה. אני כבר מזיע בכל הגוף. מרגיש את כפות ידי רועדות. אני עולה לבמה, עם שיר שאני כתבתי. אף אחד לא מכיר אותו או שמע אותו. אני לחוץ. מאוד. סוזן יורדת מהבמה, אני מחבק אותה באי נעימות, כי כולי זיעה , ועולה לבמה. בתקווה לא לפשל.

״שלום , מה שמך?״ איש בעל שיער חום עם כובע קטן בצבע ירוק שואל. אני לוקח אויר וממהר לענות לו. ״לואי, לואי טומילנסון״ אוקיי... הצלחתי להגיד כמה מילים. ״תרגע. בן כמה אתה לואי? ומה תשיר לנו היום?״ מג שואלת , מנהלת הלהקה. אני עונה לה ״אני בן 16 עוד מעט 17. אני.... אנ....״ שיט , תתאפס על עצמך. ״אני שר שיר מקןרי״ אני עונה והם מופתעים. ״אתה יכול להתחיל. מתי שתרצה״ מג אומרת ואני מתכונן. אני לא מצליח להשתלט על הלחץ בגופי. אני מרגיש את כל הגוף. את ליבי פועם במהרה. את גבי מרחף באויר כאילו לא דבוק לרגליי. את ידי המזיעות והמשקשקות נוגעות בגיטרה. אני לוקח את הגיטרה ברעידות. מחליט שאני אעשה את זה. מסדר את המיקרופון , ומנסה לנשום תוך כדי. אני מרגיש שאני חנוק, בלי אויר. אני נזכר באימי , חושב בראשי על השיחה שהייתה לנו אתמול. ומנסה לשיר. פשוט לשיר. אני מתחיל לנגן וזה נשמע טוב, אבל אחרי כמה שניות, הגיטרה התחילה להפיק זיופים. אני נלחץ עוד יותר. ולא מצליח לנשום. אני מרגיש את גרוני, ואת מיתרי קולי. מנסים להפיק כל צליל. אך ללא הצלחה. אני מתחיל לקבל צבע אדום בפניי. אני מרגיש זאת. אני מרגיש את ליבי פועם במהרה, ומחליט לרדת מהבמה בבושה. אני מרגיש את דמעותיי על לחיי הלוהטות. אני מנגב אותן ומחליט להסתלק מהמקום הזה כמה שיותר מהר. אני הולך כל כך מהר שאני לא שומע את הסובבים, ואת האחראים על הלהקה. אני ממשיך לבכות, ולבכות. כמו ילד קטן. עד שחשבתי שהשתנתי. שחשבתי שנגמר הלחץ. שנגמרו המכות. המכה הגדולה ביותר זה הבוקס בבטן, האכזבה. מה אגיד לאימי עכשיו? אני אכזבה. עד שהתוודאתי. הרגשתי נקי. ועכשיו אני מרגיש מלוכלך יותר מאי פעם.